"מחאת הפסטיגל" קוראים לזה. הורים דורשים מהפסטיגל לייצר תכנים עמוקים ומשמעותיים. הורים מחרימים אירוע כי ה"תכנים" בו ירודים. אירוע שבעבר היה מוסד והיום הוא עוד הפקת ענק מספק הזדמנות נהדרת לצקצק ולומר "אוי, איזה הבדל בין הילדות שלנו לשלהם".
אז כן, יש הבדל עצום בין הילדות שלנו לשלהם. וההבדל הזה לא קשור לפסטיגל או לחבריו. הוא קשור, בעיקר, להורים שלנו ולישראל כפי שהייתה פעם. לעובדה שההורים והמדינה היו שונים. ההורים שלנו היו הרבה יותר בבית מאיתנו. מרבית ההורים לא עבדו בהייטק והגיעו הביתה בשבע-שמונה בערב, פשוט כי לא היה הייטק. בטלוויזיה לא צפינו בריאליטי ובפרסומות. לא היה ערוץ הילדים ולא היו מאתיים ערוצים נוספים. היה ערוץ אחד, ששידר חצי מהזמן שירה בציבור מקיבוצים.
למי שממש מתגעגע לתקופה ההיא, נזכיר שזה היה ערוץ לבן ואשכנזי. ההורים שלנו לא צילמו אותנו כל דקה במצלמה של הסלולרי והעלו לאינסטגרם ולפייסבוק. הם גם לא קנו לנו סלולרי. המדינה הייתה אחרת וגם המודעות לרוע הייתה שונה.
אני זוכרת את חטיפתו של אורון ירדן ז"ל, את הזעזוע והפחד והאימה, שהיום, אחרי יותר מדי סיפורי זוועה וסדרות משטרה וסרטים, כנראה כבר לא נחוש בהם. זה היה עולם אחר. סגור, מצומצם, מבודד. עולם שבו התקיימה הפרדה בין מבוגרים לילדים. הפרדה שאנחנו, ההורים של היום, טשטשנו לחלוטין. הילדים הם חברים שלנו, הם חלק מהשיח. הם קוראים את התכנים שאנחנו כותבים בפייסבוק, שומעים אותנו מדברים על כסף, אנחנו הרבה יותר נגישים להם מכל הבחינות.
יש בזה משהו נהדר, בריא, נכון. אבל יש גם סכנה גדולה. ילדים מתבלבלים הרבה יותר בקלות ממבוגרים, וצריכים שהמבוגר יהיה שם כשזה קורה. הם זקוקים למישהו שיכול לראות את הדברים באופן בהיר. יש להם כל הנתונים בדיוק כמו שלנו יש, השאלה היא איזו תמונה מתקבלת כשהם מחברים את חלקי הפאזל.
מארגני מחאת הפסטיגל מרבים לדבר על "תכנים". תכנים זה משהו שהעולם מספק, אבל גם הבית. אם אנחנו לא יוצאים מהבית בלי סלולרי, שואלים כל שתי דקות "איפה הטלפון שלי", וחצי מזמן הבילוי המשותף אנחנו מצלמים אותם ומעלים את התמונות לפייסבוק ולאינסטגרם - אנחנו משדרים להם שזה הכי חשוב. אז "שיר סלפי" זה תוכן ירוד? ובכלל, מאיפה הילדים שלכם מכירים כל כך טוב את כוכבי הפסטיגל? זה לא מפני שהם צופים בהם בבית, בטלוויזיה? איפה אתם כשזה קורה? לא ראיתם שזאת הרמה?
ובשורה התחתונה, פסטיגל זאת בחירה. זה לא חלק מתוכנית הלימודים. כל הורה שמדבר על "לחץ חברתי" לקנות כרטיסים, שייזכר שעל כרטיס האשראי מופיע שמו, לא שם הילד. אם אתם לא מסוגלים לשבת עם הילד ולהסביר לו, בהיגיון, שאתם לא קונים כרטיס למשהו מסוים כי בעיניכם האירוע לא ראוי - זו בעיה שלכם, לא של מארגני המופע. גם "פלאש גורדון", להיט הפסטיגל של עפרה חזה מ-1987 , לא היה מופת של כתיבה. אבל, לפחות, שום הורה לא צילם אותנו 250 תמונות בזמן שעפרה שרה אותו.