כתבה מעניינת על שיקום בית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב, שהתפרסמה השבוע ב"הארץ", מביאה אותי להקדיש את הטור לבית העלמין הזה ולקשר שלי אליו. אך לפני שאגלוש לסיפור, הנה כמה פרטים על המקום. הוא נוסד ב-1902 בידי יהודי יפו, מרחק הליכה רב מהעיר, ומאוחר יותר שירת את תושבי תל אביב המתפתחת.
חדלו לקבור בו כבר ב-1932 , עם הקמת בית העלמין בנחלת יצחק. מאז, נקברו בו רק מי שרכשו חלקות מראש או אישים - אנשי רוח ומנהיגים, מהמשוררים חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, עבור לראש הממשלה השני משה שרת ועד ראש העיר המיתולוגי של תל אביב שלמה (צ'יץ') להט שנפטר באחרונה, ועוד רבים.
יש בו 5,400 מצבות בצפיפות רבה, בהם כ- 400 קברים שלא ידוע של מי הם ומאות נוספים עזובים, שאיש אינו פוקד אותם. כ- 2,000 מצבות כבר שופצו ועתה ישופצו עוד כ- 1,000. הרבה סיפורים טמונים שם באדמה. עיקר הסיפור ב"הארץ" נסב על קברה של מינה ויצמן-לאו, אחות הנשיא הראשון חיים ויצמן ודודתו של הנשיא עזר ויצמן, ששנים איש לא פקד את קברה ומקום קבורתה לא היה ידוע, עד שנתגלה בעזרת החוש הבלשי של ראומה ויצמן.
צילום ארכיון: יונתן סינדל, פלאש 90
אז איך אני קשור לכל זה? ובכן כך: חמש שנים מנעורי ביליתי בצפייה יומיומית כמעט במצבות הללו. הישיבה התיכונית שבה למדתי, ישיבת היישוב החדש, שכנה אז ברחוב טרומפלדור, מול בית העלמין. הנוף שנשקף מחלונות כיתתנו שבקומה השנייה היה מצבות מלוא העין. לא נוף אידיאלי ומשובב נפש במיוחד לבני נוער, אבל מתרגלים. בית העלמין שימש, לי לפחות, גם עיר מקלט. לפעמים, כשרציתי לנוח קצת מהרעש ומלחץ הלימוד באולם הישיבה הדחוס, חמקתי להפסקת התאוששות.
כדי שלא אתקל חלילה ברחוב באחד מרבני הישיבה, הייתי חומק לבית העלמין שממול ומתיישב שם לתפוס אוויר. ופעם אחת כשיצאתי משם לחזור לישיבה, מצאתי עצמי לפתע מול אחד הרבנים והסברתי לו בלי להניד עפעף, יסלח לי האל, שנכנסתי לבית העלמין להשלים מניין למישהו. לימים, קראתי בספרו של ש"י עגנון "ימים נוראים", שהוא לקט מדרשים, מנהגים ואגדות, סיפור שהזכיר לי את הישיבה שלי שמול בית הקברות.
וזה הסיפור בלשון עגנון: "הרב הצדיק ר' שלמה מרדומסק זכרונו לברכה, בבחרותו היה יושב בפיעטריקוב והיה לומד תורה בבית המדרש העליון שחלונותיו יוצאים לבית הקברות הישן. לילה אחד יצא כל הציבור ונשתייר יחידי. נתעורר לבו ולמד בהתלהבות גדולה. עד שהוא יושב ושונה, נפל עליו פחד בית הקברות ונתיירא.
ביקש להפיג פחדו והתחיל משורר. ועדיין היה הפחד מתגבר והולך. נטל את השופר ותקע תשר"ק תר"תׁ (סוגי תקיעות - א"ת). מיד נתקבצו כל המתים על יד החלונות עטופים בבגדי לבן וקראו בבהלה: 'מה כאן, מה כאן, שמא שופר של תחיית המתים?' נתבהל וזרק את השופר וברח". הנה כי כן, ישיבה מול בית קברות זה עסק מסוכן. ואולי בשל כך העתיקה הישיבה שלי את מקומה והשתכנה ברחוב תל־אביבי קטן, הפעם מול בית חולים. שנהיה בריאים.