כבר הגעתי לשבע רשימות ממוגנטות לדלת. שבע! דרור מונע ממני לרשום את השמינית כי הוא חושב שצריך להשאיר מידה של שיקול דעת עצמאי לצוות המובחר שישמור על הילדים בשבוע הקרוב אבל העין שלי מתחילה לקפוץ אז הוא לוקח צעד אחורה.
מרגע לרגע אני מבינה ש״חופשה ללא הילדים״ הופכת להיות אצלי רחוקה מאוד מחופשה כפי שהכרתי אותה עד לפני שנתיים וחצי. אני לא זוכרת כמה פעמים אמרתי לעצמי בראש שמגיעה לי החופשה הזאת לפני שהבנתי שאני לא אאמין בזה לעולם וכדאי שפשוט אסע ואנסה ליהנות.
הכרטיסים נקנו, ההכנות נעשו ועכשיו זה קורה: עברתי עוד שלב בדרך להפוך לאמא שלי. כמה היא אוהבת לטייל וכמה היא אוהבת לשנוא את זה. כמה היא נהנית לראות מקומות חדשים וכמה היא אוהבת לגלות שיש שם קליטה בטלפון הסלולרי כדי לשאול שוב את סבתא שלי איך היא מרגישה ושוב לא להאמין לתשובה שלה. תמיד תהיתי איך אבא שלי מרגיש בכל הסיפור הזה ועכשיו אני מבינה. מסכן דרור.
כבר הרבה שנים לא התרגשתי לפני טיסה. מאוד ציפיתי לחופשה ומאוד שמחתי להגיע לנתב״ג, אבל אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שממש הרגשתי מין קוצר נשימה מעורב בבחילה לפני נסיעה. עוד שלוש שעות אנחנו נוסעים לשדה, משאירים את הילדים בארץ והבטן מתהפכת לי. עכשיו כשאני מתארת את זה אני מבינה שכנראה מדובר בכלל בהתקף חרדה אבל לא נהיה קטנוניים. סל החרדות הולך ומתמלא עם השנים ואם אני יכולה להגניב איזו תופעה תחת הגדרת ״התרגשות״ - אני אעשה זאת בלי למצמץ.
אני בניו יורק, הלב והראש בארץ. צילום: רויטרס
אז מה הולך להיות לנו? חמישה ימים בקושי בניו יורק פלוס עוד יום וחצי של טיסות הלוך ושוב, שני ילדים שהופקדו בידי דוד גיבור, סבים מסורים ומטפלת בלתי מנוצחת ואמא היסטרית אחת. איכשהו הרעיון הזה קסם לי הרבה יותר לפני חודשיים, אבל עכשיו כשצריך להיפרד - קשה. כמו כל זוג הורים שבטוחים בנוסחה המנצחת שלהם (כשלמעשה הם פשוט הרגילו את הילדים למנהגים המוזרים שלהם) - יש דברים שרק דרור ואני יודעים.
אנחנו יודעים שעלמה אוהבת להירדם על צד ימין עם מוצץ בפה וחיתול בד ביד. אנחנו יודעים שאם היא מסרבת לאכול אפשר לשכנע אותה להמשיך אם מאכילים אותה ביד במקום עם כפית וכשזה מפסיק לעבוד פשוט צריך לשיר לה כדי שתשתף פעולה. את אורי אסור להעיר משנת צהריים. ניסינו את זה כמה פעמים לטובת כמה מטרות וזה עלה לנו בלפחות שעה של צרחות ובכי בלתי נשלט עם סנטר רועד והכל.
אנחנו יודעים שהדבר היחידי שיכול להרגיע אותו, אגב, הוא אם במקרה תעבור כבאית בסביבה. אנחנו יודעים שאם הוא מחזיק מלקחיים כדאי להרחיק משם את איצקו, הכלב שלנו, ומכירים את המבט השובב שלו רגע לפני שהוא הולך להפוך את הבית או לקפוץ על עלמה. אנחנו יודעים איך אפשר לעבוד עליו, משימה לא פשוטה כי הילד הזה עושה בית ספר להורים ולמטפלות המנוסים ביותר.
אז איך הם יסתדרו בלי השניים שיודעים את כל הסודות שלהם? ומה אם הם יקראו בשמנו ולא נהיה שם כדי ללטף להם את הראש? מה אם יתגעגעו ואנחנו נהיה רחוקים כל כך שאפילו החזרה המהירה ביותר לא תספיק? הם בקושי ירגישו שנסענו. אני רוצה להאמין שאני בלתי ניתנת להחלפה, גם לא לשבוע, אבל הלו״ז של אורי לשבוע הקרוב כל כך צפוף שאני לא בטוחה שירצה שנחזור. עלמה אולי בשלב חרדת הנטישה אבל יש לי תחושה שדי מהר היא תאמץ את המטפלת שלה כאמא ותאלץ אותי להתחנן לחיבוק כשאשוב.
הילדים יהיו מאושרים אבל אני בסרטים. סרטים ורשימות. מעניין מה שכחתי. ספר ההוראות שאני כותבת כאן במקביל יכול להתאים לכל מצב עד הפצצה גרעינית. לזו אין לי פתרון מספק אבל נשארו, כאמור, עוד כמה שעות כך שעוד לא אמרתי נואש. האתגר הבא - לא לבכות כל הדרך לשדה, למטוס, לניו יורק ובמהלך החופשה. אחר כך נשאר רק ליהנות קצת מהשהות ולא להתבאס בדרך חזרה שביליתי את כל הזמן ברגשות אשם ובמחשבה על הארץ. סך הכל די פשוט להיות אמא.
וזו בדיוק הנקודה: עוד לא פגשתי בחורה שלא תיארה את עצמה במצב הנפשי שלי ואת בעלה שלא הבין מה הסיפור הגדול. אין לי הסבר או אפילו תיאוריה לעניין הזה אבל זה המצב. בין התהיות ״למה הייתי צריכה את זה?״, פתאום מתגנבות לי שאלות שמערערות לי את כל התפיסה הפמיניסטית שלי. תספרו לי על הורות שוויונית, על הגבר החדש והרגיש, על מעורבות אבהית ועל ענייני מגדר אחרים - בשורה התחתונה ולפי מדגם לא מייצג: אבות משחררים הרבה יותר בקלות.
אם רק היו ממציאים לתופעה הזאת איזו גלולה, נשים היו מרגישות הרבה יותר טוב עם עצמן וילדים היו גדלים להיות הרבה יותר בריאים בנפשם. נו מילא, תמיד רציתי להתחיל חופשה בהתמוטטות עצבים.