הנה עתירה מעניינת לבית המשפט, המשקפת אמת שקל לשכוח: לכל בחירה בחיים יש מחיר. יותר ביטחון משמעו פחות ממשהו אחר, אולי חינוך, אולי בריאות; גם מחירים זולים משמעם פחות ממשהו אחר, אולי שכר לעובדי תנובה; אפילו להקלת הביורוקרטיה יש מחיר - פחות תעסוקה; ולהורדת מחירי הדיור יש מחיר - הורדת ערך נכסיהם של מרבית תושבי מדינת ישראל.
לעתים כדאי לשלם את המחיר, לעתים לא כדאי. מה שתמיד כדאי הוא לזכור לא רק את מה שרוצים להשיג, אלא גם את מה שצריך לשלם כדי להשיג אותו. וכאמור, הנה עתירה מעניינת, המייצגת בדיוק את המתח הזה שבין רצון לשיפור ובין מחירו.
זו עתירתם של כמה פרופסורים נגד המועצה להשכלה גבוהה, שר החינוך ושר האוצר. התשובה עליה אמורה הייתה להיות מוגשת השבוע, אך הוסכם על דחייה והיא תוגש בשבוע הבא. כלומר, עוד מגבשים אותה.
צעדים בעייתים על מנת לשלב את החרדים. צילום אילוסטרציה: מרק ישראל סלם.
וזו עתירה שלא קל להשיב עליה. הטענה העיקרית העולה ממנה: המדינה רוצה להנגיש את ההשכלה הגבוהה למגזר החרדי כדי לשפר את שילובם של חרדים בשוק העבודה. זו משימה חשובה ואף חיונית. אלא שכדי לממשה, נעשים צעדים שהפרופסורים מזהים, לטעמי בצדק, כפגיעה חמורה בעקרונות היסוד של המדינה.
העותרים אומרים שהם "תומכים נלהבות בהנגשת ההשכלה הגבוהה לציבור החרדי". אבל דורשים שההנגשה לא תהיה כזאת הפוגעת ב"זכות לשוויון בלא אפליה על בסיס מין ומגדר, כמו גם בלא אפליה על בסיס השתייכות לזרם דתי ועל בסיס לאום".
ובמילים פשוטות: כדי לאפשר "הנגשה" לחרדים, כך טוענים העותרים, וגם מציגים ראיות מוצקות שיהיה למדינה קשה להכחיש, המדינה נוקטת מדיניות בעייתית: היא לא מאפשרת לנשים להרצות לגברים, היא מציעה תוכניות לימודים שונות לנשים ולגברים, היא מפרידה גברים ונשים לקומות לימוד נפרדות.
ועוד: המדינה מקצה משאבים הניתנים לחרדים, אך אינם ניתנים למגזרים אחרים. מערך תמיכות "מפלה" הם קוראים לזה. מה תטען המדינה בבית המשפט איני יודע, אך בין אלה שמכירים את התוכניות להנגשה יש רבים שמודים בעיקר העובדות.
אך העובדות אינן מספקות תשובה. רק שאלות נוספות. קודם כל יש הכרח לבחון עד כמה האפליה הכרחית כדי להשיג את היעד. העותרים לבג"ץ קובעים שיש "ספק אם הפרקטיקות הנדונות בעתירה נחוצות כדי לעודד שילוב חרדים בהשכלה הגבוהה".
אם הם צודקים, כלומר אם הסטודנטים החרדים יבואו גם כשיידרשו לשמוע שיעורים מפי מרצות, או לקבל שירותי מזכירות מנשים, או להיכנס בשערי הקמפוס המשותפים לגברים ונשים, או ללמוד באותה קומה עם סטודנטיות - אז אין צורך באפליה.
השאלה המעניינת יותר תתעורר אם יתברר שהמרצים טועים. מה יקרה, כמו שכמה גורמים חרדיים המעורים בנושא טענו באוזני, "אם העתירה תתקבל והחרדים פשוט לא יבואו". הנה, שאלת היעד מול המחיר במלוא עוצמתה. שאלה לא פשוטה, שדומות לה עולות בעצם בכל הקשר של שילוב חרדים.
האם כדי שחרדים ישרתו בצה"ל - דבר שכלל הציבור תומך בו בהתלהבות - ראוי לסבול מצב שבו ליחידות צבאיות מסוימות לא תתאפשר גישה לחיילות וקצינות? ואם שילוב חרדים בשוק העבודה הכרחי, האם החברה הישראלית מוכנה לשלם תמורתו באפליה נגד מרצות?