ישנם אנשים שנעלמים מנוף חייך בפתאומיות, ומאחר שיחסיך איתם לא היו מי יודע מה, אתה לא מתעניין ולא מייחס חשיבות להיעלמות ולא בודק מה עלה בגורלם.
למעלה מ-30 שנה לא שמעתי ולא ראיתי את היצור שכונה וולפי. בזמנו היה מתעסק במכירת דברי ימאים מוברחים, החלפת מטבע זר (כשזה היה מחוץ לחוק), רכישת סחורה גנובה בזול ומכירתה ביוקר ללקוחות מובחרים שומרי סוד, אספקת אינפורמציה לגנבים על מי שמחזיק בביתו כמויות מזומנים השווים פריצה לדירתו ועוד אלף עיסוקים שהמשותף לכולם הוא שאינם חוקיים.
את וולפי הכרתי אי שם בתחילת שנות ה-70 ב"קוקסטייל" (זנב התרנגול), משרץ אלכוהול ששכן בפסז' ברחוב דיזנגוף. המקום אכלס בין כתליו המצחינים מאלכוהול ועשן סיגריות תערובת משונה של חיילי או"ם ששהו בישראל במסגרת מילוי תפקידם, עובדים זרים שהועסקו בתעשייה האווירית, זונות שעבדו על אנשי האו"ם ואנשי התעשייה האווירית ואחדות מהן הצליחו בתרגילים אלו ואחרים לשים להם שייבה (טבעת) על האצבע ולחזור איתם כנשים חוקיות למהדרין לארצות מוצאם. היו שם גם עבריינים, אמנים ובוהמיינים שהמחבר בין כולם היה אהבתם לאלכוהול, לנשים, לקטטות ולכל מה שריח חטאים עולה ממנו.
וולפי היה אחד מכוכבי המקום, הוא החליף דולרים ללירות (אותם ימים טרם היו שקלים), הוא חיבר בין הזרים החרמנים לבין צדיקות מקומיות, והיה נותן להם לצורך מצוות פרו ורבו מפתח לחדר שהחזיק לצורך כך במלון סמוך תמורת תשלום כמובן. הוא היה קונה מהאו"מניקים השיכורים שעונים יקרים במחירי אפס, מקמבן עליהם שיקנו לו קרטונים של סיגריות חוץ ללא מכס, ועוד מיני עסקים ונוכלויות שגרמו לו להרגיש לפחות כמו אל קאפונה מקומי.
איור: נתן זהבי, 1972
לוולפי היה שמור כיסא מרופד בפינת הבר, שמולו הייתה מראה שבה יכול היה לראות מי נכנס ומי יוצא. בכיסים היו לו תמיד בוכטות של דולרים, שטרלינגים, פרנקים שווייצריים, כסף ישראלי, שעוני יוקרה, טבעות יהלום גנובות, ואם היית צריך ממנו משהו שלא נמצא ברשותו, היה מבטיח לך שתוך שעה תקבל ובדרך כלל הסחורה הייתה מגיעה תוך חצי שעה.
כאן המקום לציין שוולפי היה גבר מכוער, שמן, נמוך, בעל כפות ידיים שמנמנות ומזיעות, דרך קבע היה לוקח נשימות עמוקות וקולניות דרך האף ושנייה אחרי זה היה משחרר בלי חשבון יריקה מלאה ג'יפה על הרצפה, אף על פי שבעלי המקום התחננו בפניו להפסיק עם המנהג המגונה הזה, שעורר גועל אצל כל מי שנוכח בסביבתו.
הכרתי את היצור הדוחה בפעם הראשונה שהגעתי ל"קוקסטייל", למזלי הטוב או הרע המקום היחידי שהיה פנוי בבר היה לידו. הייתי באותם ימים שרוי בדכדוך עמוק אחרי שנפרדתי מחברה אהובה, לא הייתה לי עבודה והייתי תקוע חזק בבליעת מנות קטנות של אסוואד (אופיום), שגרם לי להיות במצבי רוח קיצוניים.
זה היה בתחילת שנות ה-20 של חיי, וולפי היה מבוגר ממני בערך ב-15-20 שנה. חיצונית הייתי ההפך הגמור ממנו, גבוה, רזה, נאה ואפילו די מנומס, לפחות במקומות שבהם לא הכרתי את האנשים. ישבתי רכון על הבר, שתיתי ברצף שלוש כוסיות ברנדי זול וחשבתי על המזל החרא שלי בחיים, כשלפתע נשמעו צעקות מכיוון דלת הכניסה, וולפי דחף לי חבילה ליד וסינן בין השיניים "תחביא את זה עליך". הכנסתי את החבילה לתחתונים והמשכתי לשבת רכון על הבר שקוע בברנדי הזול, מעשן סיגריה ומשחק אותה מסטול חסר הכרה. עברו כמה שניות מהרגע שבו הכנסתי את החבילה לתחתונים עד שבלשי המשטרה הרימו את וולפי מהכיסא והצמידו אותו לקיר לחיפוש אלים.
בזווית העין ראיתי שהם שולפים חבילות מזומנים מכיסי מכנסיו, מכיסי הז'קט הם הוציאו כמה שעונים וטבעות, חפיסות קונדומים, ארנק עם תעודות וצ'קים שאותם פיזרו על הבר, איזה עשר קופסאות קנט ומרלבורו, שני צרורות של מפתחות, אבל כל אלה כנראה לא היו מטרת החיפוש. הם ירדו לו לגרביים, דרשו שיחלוץ את הנעליים, אחד השוטרים חתך באולר את שרוולי הז'קט.
בבר היו צעקות היסטריות שהתערבבו במוזיקה רועשת, השוטרים היו לחוצים ועצבניים, אני המשכתי לשבת רכון על הבר, משחק אותה מסטול לגמרי. בדקות של החיפוש הטיחו השוטרים בוולפי את כל הקללות שקיימות בלקסיקון העברי, הערבי והאמריקאי, התאפקתי לא להתגלגל מצחוק כשקלטתי שהאיש שדחף לי חבילה קטנה ליד וביקש שאחביא אותה עומד באמצע בר בשעת לילה יחף ולגופו מין תחתונים מצחיקים וגופייה של פעם. כמה פעמים הוא משך אוויר באף ברעש נורא ושחרר מוחטות על הרצפה, ולפחות אחת מהן לפי מה שקלטתי בעין נחתה על המכנסיים שלו שהיו על הרצפה.
קמתי והלכתי לשירותים, בשנייה שקמתי ראיתי שעיניו של וולפי נעוצות בי במבט מאיים, בהליכה מתנדנדת נכנסתי לבית השימוש המצחין מריח שתן ואלכוהול ובמהירות הוצאתי את החבילה. היו בה שלוש מעטפות קטנות המכונות בריפקות, שמתוכן נצצו יהלומים בגדלים שונים. התעכבתי כמה דקות עד ששמעתי את קולו של וולפי מחרחר "יא בני זונות אחוות שארמיט, כלבים בני כלבים...". פתחתי את דלת התא, זזתי הצדה, קדתי קידה קלה והחלקתי לידו את המעטפה שבה נחו שלוש הבריפקות עם היהלומים. "סחורה יפה", מלמלתי לעברו והרגשתי שהוא עומד להתפוצץ. חזרתי לבר והזמנתי עוד כוסית 84 עם כוס מים בצד. בראש כבר עשיתי חישובים כמה הבן זונה ייתן לי על הצלת הסחורה שלו שכנראה הייתה סחורה חמה מאוד.
למרות הסוטול היו לי חושים חדים ויכולתי להרגיש שוולפי בוחן כעת בתא השירותים אם כל היהלומים נמצאים ואם השכן הבן זונה שלו לבר, אני, לא עשה לו עקיצה קטנה ששווה הרבה כסף. עברו בערך חמש דקות עד שוולפי הגיע והתיישב על הכיסא שלו, הוא נראה מצחיק עם הז'קט ששרווליו היו חתוכים, הפנים שלו היו אדומות מכעס, הוא התנשם והתנשף כמו הקטר הישן בשיר של אריק לביא. רוזה הברמנית האנגלייה המגודלת ניסתה להרגיע אותו ולנגב את פניו במגבת רטובה, הוא העיף לה את היד בכעס.
מדי פעם הביט לצדדים לראות אם הבלשים לא השאירו עליו עיניים, פתאום הביא לי צ'פחה על הגב: "אתה בסדר, אתה", אמר כשהוא מנסה להוציא קול רך, "אם פעם תצטרך עזרה, חפש את וולפי". למרות מצבי הנפשי המדוכדך לא הייתי פראייר, מבלי להביט לכיוון שלו לחשתי לו בקול רך: "שחרר שחרר", ועשיתי לו תנועת ספירת כסף באצבעות, תנועה שבה נוהגים להשתמש סוחרי מטבעות.
אחרי כמה שניות שבהן המשכתי להיות שקוע בכוסית שלפני, הרגשתי את היד שלו מתחת לבר, הוא העביר לי חבילת שטרות, לא ספרתי והמשכתי לשתות כאילו שום דבר לא קרה. לאחר שביקשתי חשבון, הוצאתי את החבילה שהשאיר לי, היו שם כמה מאות לירות, סכום ענק בשבילי באותם ימים. שילמתי, השארתי טיפ שמן והתחפפתי.
מדי פעם כשהייתי מגיע ל"קוקסטייל" הייתי רואה את וולפי ממשיך בעסקיו, מעולם לא ישבתי לצדו בבר פעם נוספת. כמה פעמים ניגש אלי והחלפנו דיבור קצר, שאל אם אני צריך משהו, שיבח אותי שאני "גבר גבר" על ששמרתי על שתיקה. סירבתי להצעה שלו לקבל שעון דוקסה יקר, "אני שונא שעונים", עניתי לו. פעם שאל אם אני רוצה לזיין בחורה חדשה שהתחילה לעבוד, גם לזה סירבתי, הוא הביט עלי בפליאה כאילו אני יצור מעולם אחר.
חלפו עשרות שנים, עברתי עליות ומורדות בחיי שכחתי מקיומו של וולפי ומהאירוע ב"קוקסטייל", עד שיום אחד אני מקבל טלפון ושומע בצד השני קול מתנשף ומחרחר בכבדות, לוקח סחיבה מהנחיריים ומשחרר יריקה. מיד נזכרתי בוולפי, "מה שלומך, אדון וולפי?", אני שואל מבסוט מעצמי, "אתה חי?". הקול המחרחר נשמע מופתע "מאיפה ידעת שזה אני, יא מניאק? תשמע, אני הרבה שנים שומע עליך, יודע את כל מה שעשית או אמרו שעשית ולא עשית, דברים רעים ודברים טובים", הפסקת חרחור.
"עלה לי בבריאות להשיג את הטלפון שלך, אני לא יודע אם יש לי הרבה זמן לחיות, אבל הייתי חייב לומר לך עוד פעם תודה שהצלת לי את החיים. עכשיו תשתוק ותקשיב, היהלומים ההם שהחבאת היו שייכים לשניים גדולים שאתה מכיר, אם היו תופסים עלי את הסחורה ולוקחים אותה, הם היו רוצחים אותי, הם דפקו אותם מבית של יהלומן גדול שגם אותו אתה בטח מכיר. סיפרתי להם את הקטע שהיה איתך בבר ועם המשטרה. באותו לילה הייתי צריך למכור את הנוצצים לאיזה בן זונה שקונה סחורות גדולות, והוא הלשין עלי שיש את הסחורה עלי שעה לפני שקבענו להיפגש. השניים שהסחורה הייתה שלהם אמרו לי לתת לך אחרי שאפטר מהסחורה 3,000 לירות מהחלק שלי בעסקה.
"עכשיו עוד מעט יום כיפור, הרבה שנים זה ישב לי לא טוב שלא הבאתי לך את הכסף, קראתי בעיתונים שגם אתה לא בריא, ההבדל בינינו הוא שאני לא בריא והולך לגמור אבל יש לי טונה כסף. אני קורא הרבה פרקי אבות ותנ"ך כמו כל החוטאים...". שוב נשמע שיעול נורא עם עבודת נחיריים... "תרד לתיבת הדואר שלך, גם לכתובת שלך הגעתי, כתוב במקורות שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו, או משהו כזה, ה-3,000 לירות של אז זה טונה כסף של היום. תהיה בריא, חביבי, ותיהנה, מגיע לך".
הטלפון נטרק, השיחה הייתה ממספר חסוי. ירדתי לתיבת הדואר עם פרפרים בבטן, בתיבה הייתה בריפקה קטנה עם שלושה יהלומים נוצצים במשקל של בערך קראט כל אחד, היה שם פתק מצורף, שעליו כתוב בכתב מרושל "עד היום אני לא מבין למה לא רצית שעון ולא זיינת את הבחורה החדשה שהבאתי לבר".