זה היה השבוע הראשון של שארית השנה. ברוכים הבאים לשגרה הברוכה והשוחקת של החיים. נובמבר עד אפריל, חצי שנה של חורף, עבודה ללא חופשה, שגרת חיים עם יותר שגרה ופחות חיים.

החגים נגמרו, החופשה נגמרה וגם אני די גמור, חוזר ליקיצה שלעולם לא תהיה טבעית, בחמש וחצי בבוקר, עם פרוצדורות, סידורים וחוגים כמו לקחת את עינב לכדורגל ולגלות ששוב לא נתנו לו להיות שוער.

להתרגש מהגשם השני והשלישי, אבל לקלל את הרביעי כי הוא הגיע מיד אחרי ששטפנו את האוטו. לקרוא את החדש של גרוסמן ואז לעצור בעמוד 72 ולהרהר מי הסטנדאפיסט שהיה לו בראש כשהוא כתב את זה, ואז להגיד שזה לא משנה ולהמשיך לקרוא, אבל לחשוב על שמות עד סוף הספר. אולי מישהו מהחבורה של "זהו זה".


צילום: מיכל פתאל. פלאש 90. 

לחזור להתאמן חמש פעמים בשבוע ולהאמין שזה הופך אותי לצעיר יותר, למרות כאבי הגב והשחיקה של הסחוס. להגביר את הווליום כל פעם שיאיר לפיד נותן ראיון, ולקוות שאולי הפעם הוא יגיד משהו שלא רק נשמע אמיתי, אבל להנמיך כל פעם שיונית לוי אומרת "ולפרשת האונס המזעזע", כדי שהילדים לא ירצו לראות את "התמונות הקשות לצפייה".

ואולי בכלל הוא התכוון למישהו מהדור של וילוז'ני. להוציא את בגדי החורף מהארון, בתקווה שהסווטשירט המכוער עם הקפושון ייעלם לבד ולא אצטרך להתמודד מולו, כי שנינו יודעים שזמנו פג כבר לפני שני חורפים.

לחזור לדברים הרגילים. שמחת הימים הפשוטים. לדעת שבסך הכל די טוב פה, ושמחאת ה"מילקי" הייתה צריכה להיות על זה שהוסיפו לו יותר מדי קצפת וסוכריות עדשים מזעזעות, בקופסה נפרדת. לאטום את האוזניים מול אכילת הראש של הטבעונים, אבל לדעת בלב שהם גם צודקים.

וגם טכנאי המחשבים צודק, שאומר, במבטא רוסי קל, שיש לי בעיה עם הכרטיס רשת, ואני מסתכל עליו, ומבין שהוא למד את הטריק הזה מהמוסכניק, בעל המבטא המזרחי הכבד, שאומר שוואלק מזמן הלכה לך השטונגה.

לתפוס רגע של שקט, ולנוח קצת, כשכל מי שעובר חייב להגיד "לא נחת מספיק?". ללכת לראות סרט ישראלי, אחד מאלה שזאב רווח משתתף בהם, מיתה טובה או גט רע, ואחרי הסרט להמשיך לצעוק רפליקות במבטא צפרוקאי "אני רוצה את החופש שלי! האיש הזה רוצה להרוס אותי! מיי ליברטה!".

לכתוב בוואטסאפ לכל מיני חברים "יצא לי לחשוב עליך השבוע" רק כדי להתחיל איתם שיחה. ואז להשתעמם ממנה. ומהם. להיות קצת בשקט, אחרי הקיץ המיליטנטי והכל כך רחוק שעבר על כולנו. להוריד לחץ, לא לתת לנגיף הפריימריז בליכוד או להקדמת האבולה להצליח להטריד אותנו. כן, זה בטוח מישהו מחבורת "זהו זה", גם הוא קרא לו דוב'לה. או שזה יותר קופטש.

להדליק את המכשיר להפצת אינטליגנציה בבית ולנסות לפצח את דמותו האניגמטית של קותי סבג. לא להאמין שבאמת יש ערוץ טלוויזיה חדש, שמרוב השראה קרא לעצמו ערוץ 20 החדש. להשתומם מול הפרצוף של צביקה הדר, שהיה בדרן והיה מנחה והיה שופט והיה שחקן והנה צץ כפאנליסט. זה מנחם לדעת שאנשים לא נעלמים, הם רק קמים לקחת משהו מהמטבח, ותופסים מקום חדש על הספה.

אולי זה היה הסתיו עם הענן שהופך אותך לציניקן, ואתה רואה דברים כמו שהם, אבל החורף הופך אותך רומנטיקן, ואז אתה רואה דברים כמו שהיו צריכים להיות. זה לא באמת חשוב מי הסטנדאפיסט, אבל אם הסוס היה נכנס לבר בברלין, זה היה יותר מצחיק או יותר זול.