נו גבר, איך היו החגים? לא, אל תיתן לי את המבט הזה של צוק מנרה, שכחת שאנחנו חברים בפייסבוק? ראיתי אותך דופק פוזה למצלמה: מחבק את אשתך שמהזווית הזאת, פלוס ההשתקפות של קרני השמש והתחת של ה"דבה" ברקע שמסתיר את הרי נפתלי, היא נראית כמעט חתיכה. בת כמה היא? 42 ? בחיי, לא הייתי נותן לה יום אחד מעל 39 ושבעה חודשים.

כן כן, ראיתי גם את הילדים - באמת חמודים, כמו כל הילדים. אל תתרגז, אחי, אני יודע שאף אחד לא אוהב שמדברים ככה על הילדים שלו, אבל אם תקרא שוב את המשפט האחרון, תגלה שהוא בסך הכל עוד הוכחה לכך שכל אחד יכול לעשות ילדים. כן, נראיתם מאושרים בתמונה ההיא, אבל עם יד על הלב - השתדלתם בעיקר לדגמן אושר, כי אם כל החברים שלך בפייסבוק ראו עד כמה אתה מאושר, יש מצב שאולי אתה מאושר למרות שאתה מרגיש לא משהו.

לכן מה ששאלתי הוא איך היה לך ב -א -מ -ת ? אני יודע שאתה כבר לא רגיל להגיד את האמת, זה משום שאת רוב השיחות שלך בחודש האחרון ניהלת עם המשפחה שלך, ככה שאתה יודע שלפעמים מוטב לשקר. מי שמתעקש לומראת האמת למשפחתו הקרובה, גומר בתור אייטם במהדורות החדשות שמלאות, לקראת סוף החגים, בידיעות על מה שהחל כבילוי משפחתי והסתיים כאייטם פלילי.


צילום: אינג אימג'. 

לא, לא אתה, חס וחלילה. אתה איש טוב, אני יודע, מאלה שאומרים עליהם שלא היו מסוגלים לגעת לרעה אפילו בזבוב על הקיר (האמת היא שגם אני לא מסוגל, המניאקים האלה זריזים בטירוף) אבל, בוא נודה באמת: אף על פי שאתה מהאנשים שמעולם לא יפגעו אפילו בזבוב, כמה פעמים במהלך החודש האחרון ספרת עד עשר כדי לשמר את הדימוי החיובי הזה?

אז אני מבין שהאמת היא הדבר האחרון שאני יכול לחלץ ממך, אבל בכל זאת, שתף אותי קצת במחשבות, כי אתה יודע איך זה: על מה שיוצא לך מהפה אתה עוד יכול לשלוט (אם היית שולט טוב יותר גם על מה שנכנס, הכפתור העליון בג'ינס לא היה לוחץ לך כל כך עכשיו), אבל מה עם המחשבות? לאן הן לקחו אותך לקראת החזל"ש הגדולה?

אף שהיית מוקף במשפחה עד כדי כך שלקראת סוף התקופה מצאת את עצמך מקנא אפילו בכלבים משוחררים ברחוב, אני בטוח שהמחשבות גרמו לך לקבל כמה החלטות חשובות לגבי החיים שאחרי החגים. הנה דוגמה להחלטות שגברים נוטים לקבל בהפנותם מבט נואש אל השמיים זרועי הכוכבים שמציצים אליהם מבין חרכי הסכך: למשל לחדש את המינוי לחדר הכושר, אבל הפעם להוסיף מאמן אישי כדי לראות תוצאות.

או אולי לבקש מהבוס להשתתף במימון לימודי התואר השני שאתה מתכנן כבר כמה שנים להוסיף לרזומה שלך - עניין שנראה פתאום דחוף במיוחד, שכן הוא יאפשר לך להיעדר יותר מהבית (אני יודע, אני יודע, אתה מת על הבית, מעריץ את אשתך, חולה על הילדים, רשמתי. רק שאת השיחה הזאת אנחנו מנהלים, להזכירך,  ב א מ ת - ולפיכך מה שראית מהם בחול המועד הספיק לך לפחות עד לשנה הבאה).

אתה יודע מה מצחיק, גבר? מה שמצחיק הוא שבניגוד למה שמקובל לחשוב, את ההחלטות הכי גדולות בחיים אנחנו לא מקבלים ככה, באופן מושכל, אלא פשוט מתנגשים בהן חזיתית. אני לא מכיר למשל הרבה גברים שאומרים לעצמם במהלך חופשת סוכות: "בוא'נה, אחריהחגים אני מתחיל לנהל רומן עם התקציבאית החדשה במשרד".

לעומת זאת אני מכיר לא מעט גברים ששבים לעבודה אחרי החגים כמוצאי שלל רב, אחרי שבילו את החודש האחרון עם ילדים שנתלים עליהם מכל עבר ועם אישה שכאשר היא כבר לא עושה פרצוף חמוץ, הם מתקשים לזהות אותה - ועכשיו הם בסבירות גבוהה לנהל רומן (במיוחד אחרי שני האימונים עם המאמן האישי החדש שהוסיפו להם רק 0.0000214 גרם של מסת שריר, אבל טונה וחצי של ביטחון עצמי).

אז כן, גבר, לא באמת ציפיתי ממך לתשובה אמיתית, לכולנו יש בפייסבוק אוסף של תמונות שמוכיח-לכאורה שהחיים שלנו הם הקווים שעוברים בין החופשה ההיא בצוק מנרה לוויקאנד ההוא בפראג. ושתבין: אני לא דורש ממך באמת להודות באמת, אלא אולי רק לחשוב איך היא הפכה לפחד הכי גדול שלנו.