אילו ידעתי במוצאי-שבת ה-4 בנובמבר 1995 כיצד תכדרר החברה הישראלית את רצח רבין מפסגות הבכי, הנהי והלכה לנו את המדינה ועד דעיכתו בתודעה הקולקטיבית לכדי מטלה היסטורית מעיקה שיש לשוב ולדון כיצד לדון בה בחוסר חשק ועניין מובהקים ביום השנה ה-19 לרציחתו, לא הייתי יוצא מהבית. לא הייתי הולך לעצרת בכיכר מלכי ישראל. לא הייתי דוהר למערכת כדי לגבות מעורך "מעריב" יעקב ארז את המקום שהרווחתי בעבודה קשה, את הטור שלי בעמוד השער לצד בכירים אחרים. לא הייתי מקליד באצבעות רועדות את 400 המילה שלי לטובת הנצח. לא הייתי מדלג במדרגות לקומה הרביעית, קומת המוסף, ומשתתף בישיבה המאולתרת שזימן עורכו אמנון רבי ומוצא חבורה נרעשת של עיתונאים ועורכים צעירים עם יומיים בלבד להקים מוסף חדש. מוסף-רבין.
זה היה מהרגעים המכוננים בעיתונות שבו אסור להמציא את הגלגל. זה היה זמן לבשר ותפוחי-אדמה ולא לאייל שני. כשהגיע תורי לדבר אמרתי שצריך לראיין את דב גולדשטיין. רבי היה צריך להרגיע את נחירות השעמום. גולדשטיין היה מבכירי "מעריב" שפרש לביתו. מי שכתב עם רבין את ספרו בן שני הכרכים "פנקס שירות" ב-1979. חשבתי שרצח רבין יהלום בגולדשטיין שהיה ללא עיתון לכתוב בו. שההלם ינער ויעלה מחשבות וזכרונות בראשו ושלא יהיה מי שירצה לדבר יותר ממנו.
טרם שגמרתי לדבר, הגישה לי מזכירת המערכת את מספר הטלפון של גולדשטיין ורבי ביקש ממני לקבוע אתו למחרת בבוקר. קבענו למחרת בבוקר בבית קפה בחולון. הזכרתי באותה ישיבת מערכת כי הפרסומאי דוד פוגל הוא שכנו של רבין מעברו השני של המסדרון וכי רבין כתב פעם ב"מוניטין" טקסט אישי על אמו רוזה. נזכרתי בניסיון הטוב שהיה לי בימי "מוניטין" עם הצייר אורי ליפשיץ שממנו הזמנתי לעתים פורטרטים של אישים שונים והצעתי לרבי לפנות אליו. הבטתי השבוע בגיליון "סופשבוע" מה-11.10.95. בעמוד התוכן מופיע רישום קודר של רבין בפחם מאת ליפשיץ. כתבת הפתיחה היא הראיון עם גולדשטיין ואחריה הטקסט האישי של רבין על אמו מ"מוניטין". גם דוד פוגל זכה לפתחון פה.
גם בימים רגילים לא היה דב גולדשטיין קרסביץ לאומי. גם לא בקפה ״אפרופו״ בחולון בו ישב בשולחן פינתי במלוא עגלגלותו הדובית, משקפי קרן גדולות עם עדשות סגולות מנסות להסתיר את עיניו הדומעות ללא הצלחה. לחייו היו אדומות ולחות וקולו שתמיד היה צרוד ועבה, היה מרוסק ומעושן, יותר לחישה ניחרת מקול. ליד כף ידו ניצבה כוס וויסקי עם קרח שלא הייתה הראשונה. לא חשבתי הרבה כאשר שאלה אותי מלצרית מה אשתה. חשבתי שוויסקי הוא מה שעיתונאים שותים ברגעים היסטוריים ושבהקשר של רבין זה היה יותר ממתבקש. עובדה שגולדשטיין לא חשב שיש לו מה להסתיר במישור הלאומי. אותו בוקר נראה המישור הלאומי כמו עמק הבכא ברמת הגולן אחרי קרב השיריון עם הסורים. לא היה לאן להוביל את הכעס והמשטמה.
איור: נעמי ליס-מיברג
דב התעקש להבהיר משהו בפתח הדברים. "לא התכוונתי לדבר היום על יצחק עם אף אחד" אמר, "וודאי לא עם 'מעריב'. אדם עלול לומר שטויות בשעת צערו". אמרתי שאני מבין. "אבל אני זוכר לך לטובה שהטלפון הראשון שקיבלתי אחרי שעזבתי את 'מעריב' היה ממך. אמרת לי שיש לי היכן לכתוב. זה לא דבר ששוכחים״. נזכרתי בשיחה שגולדשטיין כיוון אליה ובכמה ראיונות בסגנונו המוכר שערך ב"מוניטין". זיכרון שנמחק לחלוטין מהדיסק כאשר עמדתי בלילה הקודם במערכת ואמרתי שהקופסה השחורה על רבין האיש נמצאת אצל גולדשטיין.
רבים תמהו על כך שדווקא רבין בחר בנתיב נקמה וחיסול חשבונות פוליטי ואישי בפומבי, אבל רבין היה שלם עם הספר שגולדשטיין כתב מפיו. לא התחרט, לא התנצל ולא חזר מאמירות שנדפסו בו. כאשר זעק פרס כנשוך נחש בהתמודדות האחרונה ביניהם בגני התערוכה "אני כתבתי עליך ספרים?" חייך רבין את חיוכו המתוק והמבויש ונע באי נוחות גדולה בכתר פלסטיק.
גם את זה צריך לדעת על רבין: החיים זימנו לו לימונים והוא לא הכין מהם לימונדה. הם החמיצו את פיו, מיררו את חייו והעניקו לו את אותה התנהלות רוטוויילרית נרגנת שהפכה לסימן ההכר שלו. לכן הוא נראה חלק מהזמן כמי שהחיים הם טרחה רבה מדי עבורו ומטרד גדול. וזה לא קשור כלל לכמה טניס שיחק עם סם לואיס, כמה וויסקי שתה להנאתו וכמה אהב לצלם. ג'ימי קרטר שקיבל את רבין כראש ממשלה בקדנציה הראשונה שלו, אמר עליו שהייתה לו "אישיות של דג מת". אני משער שקרטר התכוון ללחיצת ידו הרפה של רבין שהייתה חוויה מזעזעת לכל לוחציה. כמי שלחיצת היד הייתה עונש שנכפה עליו, הניח רבין בידך המושטת קרפיון מת ולח שזה עתה רוצץ ראשו בידי קצב באטליז השכונתי. כאשר לחצת בתורך כמנהג בני תרבות, התכווצו אצבעותיו בכפך כאילו היית שוורצנגר ועווית מיאוס עלתה על פניו.
מתישהו בימים הללו ואולי לא, תשוב ישראל ותבחש בפדחתה המאפירה ותדון - כפרה זקנה המעלה גירה - מי ומה היה יצחק רבין ומה עושים אתו ביום השנה ה-19 להתנקשות בחייו. לא מותו, לא לכתו, לא הסתלקותו או רציחתו, כי אם ההתנקשות הפוליטית בחייו של ראש ממשלה בישראל.
מצד אחד, הגאווה על היותנו כשאר העמים, נושא שאליו אנו נכספים כל חיינו. כמו אמריקה, הודו, מצרים, פקיסטן, שבדיה, ירדן, חצי דרום-אמריקה ואפריקה. מצד שני, שמחתן של שכבות רבות באוכלוסיה על הדרך הערמומית, הרצחנית והיהודית כל כך שבה נפטרנו מרמטכ"ל צבא פושעי אוסלו והשארנו את גייסותיו מקרקרים כתרנגולים ערופי ראש שנים רבות לפני שעריפת ראשים במזרח התיכון הפכה לסדרת ריאליטי בטלוויזיה.
מצד שלישי, מותו של ראש ממשלה בישראל אינו יכול לעבור ללא התייחסות פומבית-ממלכתית כלשהי. זה נראה רע בעמים שממילא חושבים עלינו בחודשים האחרונים שאנחנו חבורת ברברים השורפים את כל הצריפים בשכונה. אין קל יותר בעידן הזה מאשר להיכנס ל-Google ולראות מה מעלה השם יצחק רבין. כך בודקים מה עשינו עם זכרו בשנים שחלפו מאז מותו.
ההתרשמות קשה. בעיקר, כך נראה, קראנו על שמו רחובות, בתי חולים, מתנ"סים ומוסדות ציבוריים, מידתי יותר ממה שקראו באמריקה על שם קנדי. אין שם ולו ביוגרפיה ראויה אחת. לא ספר על "100 ימיו האחרונים של יצחק רבין", "כך פישלנו" על היחידה לשמירת אישים בשב"כ, "לאה ויצחק: סיפור אהבה", "אני ויצחק" מאת שמעון פרס או "חייו ומותו של מצביא השלום".
אין סרט תעודי ראוי למאכל אדם, לא דוקו-דרמה מהפנטת המספרת את הסיפור האמיתי ומעט מאוד סיפורת המתרחשת בימים סביב ההתנקשות. התמונה המתקבלת היא של אומה שטמנה את ראשה בחול כדי שלא יראו את החיוך המרושע שהתפשט על פניה. חיוך ניצחון.
רק במחוזות נידחים כמו "החברים של ג'ורג'", הבלוג הבלתי נלאה של יוסי גורביץ, התקיים קצה-קצהו של דיון בתפקיד שהיה לבנימין נתניהו בהכשרת הקרקע להתנקשות ברבין. מקובל להערים את האשמה השילוחית על רבנים מוציאי "דין רודף", על האידיאולוגים של ההתנחלות המשיחית ועל האווירה הקשה בעקבות תחילת גל הפיגועים הנורא.
אבל במדינה מתוקנת לא היה נבחר נתניהו לראש ממשלה. לא פעם אחת ולא שלוש. בצילום שנתניהו מתכחש לקיומו ולהשלכותיו, מתועד הפוליטיקאי החלקלק הזה בקרבה גדולה לארון הקבורה ולחבל התלייה שנישאו בהפגנה הגדולה שקדמה לרצח. נוכח צילום שפורסם לראשונה במדורה של סילבי קשת ב"ידיעות אחרונות", לא יכול נתניהו לטעון כי לא ראה מה קרה סביבו.
"סביר להניח שהוא (נתניהו - ר"מ) לא רצה רצח", כתב גורביץ, "כי למהלך כזה היה סיכוי של ממש לחסל את הקריירה שלו. אבל הוא רקד לפני הקהל. הוא שמע את הקריאות ‘בדם ואש את רבין נגרש' שעלו מהקהל בכיכר ציון, ולמרות שבכירי ליכוד אחרים - מרידור, דוד לוי - לא היו מוכנים לשתף פעולה עם התרת הדם והסתלקו משם במהירות, הוא דווקא עלה לנאום והתמוגג". בכל מקום אחר הייתה קובלנה אזרחית לפני ערכאה משפטית מדרג בינוני מונעת את מינויו של נתניהו למגיש תה במזנון הכנסת.
״על יסוד כל הדברים שיצחק סיפר לי על שמעון המצאתי את הביטוי 'חתרן בלתי נלאה'", אמר לי גולדשטיין ב"אפרופו". "כשהראיתי לו את הפרק הזה, הוא לא ידע מה לעשות מרוב אושר. הוא יצא מגדרו. הוא חיבק אותי ואמר: ‘בדיוק לזה התכוונתי. זה פנטסטי'".
דבריו של גולדשטיין משתרעים על פני שישה עמודים במוסף, אבל על פי תחושת בטן המבוססת על ניסיון של שנים רבות בעיתונות, אני יודע שאף אחד לא קרא אותם. לא באמת. אף אחד לא קרא מילה באותם ימים. אנשים התבוננו בנייר ובמילים שנערמו עליו אבל חששו להכניס יד למדמנה. מדי פעם עצר גולדשטיין כדי למחות את אפו במפיות נייר שגבהו לצדו. הוא נתן בידי את המפתח להבנת הקשר בין לאה ויצחק רבין שהיה מבוסס על נאמנות חסרת פשרות של הרעיה לבעלה. אותה רעיה שבצילום מפורסם וחושפני נראית כשהיא מנשקת את רבין על שפתיו המכווצות בנוקשות כמי שאינו יכול לשאת את האינטימיות הפומבית שנכפתה עליו.
גולדשטיין ורעייתו רותי היו עם לאה ויצחק רבין בטיסה במטוס קטן בשמי הארץ כאשר שמעו בחדשות שהיועץ המשפטי אהרון ברק החליט שלא להסתפק בכופר אלא להעמיד את אשתו של ראש הממשלה למשפט. "יצחק התכווץ. לאה הגיבה כפי שבחיים לא ראיתי אותה. היא קמה כאילו היא הולכת לפתח המטוס. לא ידענו לאן היא הולכת ומה היא מתכוונת לעשות, אבל שמענו אותה אומרת: ‘אני מתאבדת. אני לא אוכל לעמוד בזה בגלל יצחק'. יצחק קם ותפס אותה בשתי הכתפיים, חיבק אותה, הצמיד אותה אליו ואמר: ‘אנחנו ניאבק בזה יחד'... בניסיון להשיב לעצמו את מעמדו וכבודו שאבדו לו, השקיע יצחק השקעה גדולה. בעיני הבריות היה לפרס דימוי שלילי שרבין יצר ועודד אותו. סיפק, טיפח ופרנס אותו. זה קרה לא על פי סגולותיו האמיתיות של יצחק, אבל בהקשר ההשוואתי הזה, לרבין היה דימוי חיובי יותר מהמהות האמיתית שלו".
על דקונסטרוקציה לא מקבלים פרסים ותשואות. אנשים אוהבים להתרפק על אנדרטאות שהקימו בתקווה להפיק חום מהברזל הקר. בסתר לבם יודעים כולם שרצח רבין קטע בעיקר את חייו של רבין ולא את תהליך השלום. שוחחתי עם אנשים שונים כדי לשמוע דעות נוספות. אורי סביר, שהיה בלבו של תהליך השלום, נותר אופטימי רטרואקטיבית, מצב צבירה דיכוטומי לא קל כלל, ומאמין שהתהליך היה מתקדם ואולי מגיע לסיומו המוצלח אלמלא הרצח. גם משום לקרבה האישית הגדולה שהייתה לרבין לממסד הביטחוני, קרבה שלא הייתה לפרס. אמנון אברמוביץ' סבור אחרת.
"למיטב שיפוטי", אומר אברמוביץ', "רבין לא היה נבחר שוב. ביבי נתניהו היה גובר עליו בהפרש גדול מזה שגבר על פרס. רבין איבד את מאחזי התמיכה שלו והדבר מצא ביטוי נרחב בתקשורת ובמכתבים שנערמו בלשכתו. אני זוכר את איתן הבר מציג בפני ערימות מכתבים מאנשי השמאל הביטחוני, הימין הרך, חברי התנועה הקיבוצית, עובדי המפעלים הביטחוניים, פעילי המפלגה מצפון לדרום, ערים ומושבים, וכולם נגדו ומתחייבים לא לבחור בו עוד. הוא נרצח כזכור בהפגנה שאליה לא שש ללכת משום שחשש שהכיכר תהיה ריקה".
אליבא דאברמוביץ', הערכתו מייתרת את ההמשך. אבל לא עבורי. אסור להמשיך לחיות את האשליה שיגאל עמיר רצח את תהליך השלום. זה נותן בידי עמיר כוח פוליטי שלא היה לו ועושה אותו לאחד מהאנשים הנדירים בהיסטוריה שהצליח לדרדר אותה לשוליים ולשנות את נתיבה. כאילו שעמיר הוא האיש שרצח את היטלר, במהופך כמובן.
רק מקורביו של רבין יכולים להעיד, אם וכאשר יבחרו לחשוף את האמת שתעשה סדר הכרחי בהיסטוריה הישראלית, שבחודשי חייו האחרונים הגיע רבין למסקנה שהסתבך עם נוכל ומאחז עיניים ושערפאת מהתל בו. רבין רתח מזעם על ערפאת אחרי הפיגוע הקשה בבית ליד כאשר שמע שערפאת אמר שהיו אלה המטכ"ל וצמרת צה"ל שארגנו לרבין את הפיגוע כמו שעשה האו-אה-אס בצרפת לדה גול כדי לעצור את פינוי אלג'יר. שרשרת פיגועים אכזרית וחסרת תקדים, דברים שאמר ערפאת בערבית בפורומים סגורים ושהגיעו לאוזני רבין, היו עדות שהוא לא זנח את תורת השלבים.
מעשהו של יגאל עמיר היה אירוע חברתי-תרבותי מזעזע שזיהם את התרבות והאתוס הישראליים זיהום קטלני בלתי הפיך אך לא השפיע על מהלך ההיסטוריה. אברמוביץ' חושב שרבין היה מגיע לאן שהגיע שרון: "את הכיבוש יש לצמצם, לדלל, באופן חד־צדדי ולא על ידי הסכמה עם ערפאת או אבו מאזן. הוא היה קרוב למסקנה הזאת, אך כאמור אני כמעט משוכנע שהיה מנוצח בבחירות".
העדות הניצחת בעיני להבנת המציאות היא מי שנקראו "נוער הנרות". תכונתם הבולטת של נרות בכלל ושל נרות נשמה בפרט, היא שהם בוערים זמן קצר בלבד ואחר כבים. מה שנרשם בתודעה הישראלית בשבוע האבל על יצחק רבין, ביציאתו משגרתו הפרגמטית ושוות הנפש של הנוער הישראלי והפיכתו לבלוק חוסם שמעתה ואילך יסוכך בגופו ובנפשו על הדמוקרטיה השבירה בימיה הקשים, דמה לבעירתם של נרות הניצתים בלהבה עזה וחדורת אמונה, מהבהבים בתקווה ומשאירים אחריהם כתם שעווה יבש. צעירינו המצוינים לא כיתתו את להבי הרולרבליידס למחרשות ואת האופנועים לאתים.
בהשוואה לדמוקרטיות מערביות אחרות נשאר הצעיר הישראלי אותה ישות א-פוליטית, מנותקת, מנומנמת ותאבת הנאות חיים. מה שראינו באותו שבוע מכמיר לב היה פולחן נעורים נאיבי מהזן המבולבל ללא יכולת אבחנה בין מותו בנסיבות אלימות של כוכב רוק ובין הירצחו של ראש ממשלה. באותו שבוע כתבתי ש"אני מנחש שאילו חלילה היה קורה משהו לאחד מאלילי הנוער, באשר הוא זמר, שחקן או קומיקאי, היינו רואים התפרצות דומה של רגשות. פולחן המוות היה במקרה הטוב סוג של הכאה על חטא השתיקה והפסיביות". בא מותו של אריק איינשטיין והוכיח את הדברים.
יצחק רבין לא היה האב הגדול של הישראלים. לא אב ולא סב כי אם פוליטיקאי שרוב הזמן הוטחו בו גינויים, קללות ושאלות קשות. השמאל אחז בו בשתי אצבעות צרדות. החלטתו הראשונה והאומללה כראש ממשלה הייתה גירוש כ-400 אנשי חמאס באוטובוסים ללבנון והשארתם לגורלם בשלג. להצבעה הזאת נגררו בעל כורחם גם אנשי מרצ והיא רבצה עליהם במלוא כובדה ומשמעותה.
הוא גרר, כרגל פצועה, את סיפור התמוטטותו במלחמת ששת הימים, את חשבון הדולרים של אשתו, את פעולת החילוץ הכושלת של נחשון וקסמן. והוא בעיקר לא היה נחוש מספיק ושלם עם עצמו להוביל את תהליך השלום אל סופו בעל המחיר הבלתי נסבל מבחינתו. במלא 19 שנה להירצחו יש לשנות את אופי החשיבה עליו בלי לגרוע מהישגיו ורצונו הטוב. רק כך ניתן יהיה להבין שעליית נתניהו הייתה בלתי נמנעת, כמו גם הקצנתה של ישראל ופנייתה החדה ימינה והחוצה.