אחד השבועות העצובים בחיים שלי התחיל ממש לפני שמחת תורה. כמה שעות לפני כניסת החג קיבלתי טלפון מאמא של תמר. "רונן", היא אמרה, "הייתה מפולת שלגים בנפאל, ואנחנו לא מצליחים ליצור קשר עם תמר". התחלתי לעשות טלפונים בניסיון לאתר אותה. בשלב ההוא משרד החוץ הגדיר אותה כ"מנותקת קשר", כמו עוד עשרות רבות של מטיילים. הדקות נקפו, והצלחתי ליצור קשר טלפוני עם סגן ד', איש צוות אוויר נוסף שטייל איתה באנפורנה. 

ד' אמר לי שהוא נמצא בקשר עם הצבא הנפאלי, ושהם מחפשים אחרי הנעדרים. תמונת המצב הייתה לא ברורה אבל לא מאוד אופטימית, שכן אחד המטיילים שהצליח לרדת מההר הביא איתו את הדרכון של תמר.  

בערב, בבית כנסת, כשכולם רקדו עם ספרי התורה, לא הייתי מסוגל לרקוד. הלב היה נסער והמחשבות הרעות והמפחידות לא עזבו את בני המשפחה. למחרת בבוקר קיבלתי את הבשורה הבלתי נתפסת. במוצאי החג נסענו לחזק את בני המשפחה שבמשואות יצחק, והדמעות לא עוזבות מאז את העיניים. 

אין מי שלא מכיר את אדוות ההשפעה של תמר. רובנו מכירים את הסיפור על הבחורה הדתייה שהחליטה, אחרי שנתיים של שירות לאומי, שלא תרמה מספיק למדינה, ולכן עליה להתגייס לצבא. זה הסיפור המוכר על תמר נווטת הקרב, שהייתה אמורה לקבל בימים אלו הצטיינות מטעם הרמטכ"ל על פעילותה ב"צוק איתן".  

רבים אחרים חושבים שהסיפור של תמר הוא לא השליחות הביטחונית שלה לעם ישראל, אלא דווקא השליחות החברתית. היא הייתה פורצת דרך שהוכיחה לכולם שאפשר לשלב באופן אמיתי ומלא בין העולמות. שאין סתירה בין בחורה שרגע אחד לבושה בסרבל טיסה, ורגע לאחר מכן לבושה כבת אולפנה חסודה. אין סתירה בין תפילה לאלוהי אברהם-יצחק ויעקב, לבין הובלה מבצעית של רביעיית F-16.  

בעיני, הסיבה שתמר היא החומר האנושי שממנו נולדים מיתוסים וגיבורים, הוא האישיות המופלאה שלה. בכל שנות ההיכרות שלי איתה מעולם לא הצלחתי להקדים את פניה ולומר לפניה שלום. מעולם היא לא עפה על עצמה. היא הייתה ראש גדול, גם כשזה נגע לדברים הכי פשוטים, כמו להוריד את הכלים מהשולחן. הענווה והצניעות שלה לא התבטאו רק בלבוש. הלבוש שלה היה ביטוי לאישיות שלה.  

כאשר ביקש ראש הממשלה לפגוש אותה בסיום קורס טיס, תמר כעסה. חבריה, אמרה לרה"מ, עבדו לא פחות קשה ממנה, וגם להם מגיע פגישה עמו. מכל הרעש התקשורתי שהיה סביבה, היא הייתה נבוכה. היא לא הבינה מה ההתלהבות ממנה. כאשר הזמינו אותה להעביר שיחה בפורומים שונים, היא תמיד הציגה את עצמה בפשטות רק כ"תמר מחיל האוויר". כל מי שזכה להכיר אותה באופן אישי נפעם מעוצמות האישיות הכובשת ומהחיוך המתוק. כל מי שהכיר אותה, זכה לראות אותה עושה עוד מעשה של חסד.  

כן, אפילו על ההר הארור, עוד הספיקה תמר להציל את חייה של מאיה אורה. כשהיפותרמיה קשה כמעט הרגה את מאיה, תמר, יחד עם חברים נוספים, חיבקו אותה וחיממו אותה. עצוב מאוד היה לראות את מאיה מתייפחת בלווייתה. 

דברי ההספד של אביה חנן שיקפו היטב את דמותה של תמר ואת הסביבה החינוכית שבה גדלה. ההספד התחיל ב"השם נתן, השם לקח, יהי שם השם מבורך"; המשיך בהכרה ששלושה שותפים בו באדם: אביו אמו והקב"ה; והסתיים בהודיה לכל מי שהגיע ללוויה, וגם טרח ועזר להביא את תמר ארצה.  

תמרי שלנו, עוד בקשה אחת לי אליך, כשם שסיפרת לרב נהוראי בזמן מבצע צוק איתן, שאת בטוחה במטוס בשמיים, אבל את מתפללת למען החיילים למטה שנמצאים בסיכון - היי לנו לפה במרומים, והמשיכי להתפלל עלינו גם ממושב הקבע החדש שלך שבשמיים. 

צדיקת ישראל שלנו - יהי זכרך ברוך.