אני אוהבת סרטי תשוקה, לא ברוטלית מדי - לא אוהבת שמאכילים את הצופה בכפית גדושה עד להקאה. אני מעדיפה סרטים עם רמזים קלים, עם רגעי מריבה סוערת ומיד אחריה ההשלמה הסוערת עוד יותר. אני אוהבת שהגיבורה קמה ללכת, אומרת לו "זה נגמר, נכון?". אני עוד יותר אוהבת שהוא, הגבר המסוקס לידה, מניד בראשו לאות הסכמה ושולח אותה אל הגשם שבחוץ.
כשהוא עוקב אחריה, תופס במותניה, מושך אותה אליו ומנשק אותה כשקולות הרעמים ותקתוק הטיפות ברקע - תמיד יורדת לי דמעה. לא בגלל קיטשיות זולה, כי אם בגלל התשוקה הזו, הכל כך לא זמינה בחיי היומיום. כי כשרבתי עם ההוא שיצאתי איתו עד לא מזמן, זה היה דרך הודעות זולות בוואטסאפ. כתבתי לו שזה נגמר, שהוא כבר לא חשוב לי יותר, שאם הוא לא מוותר על מנהגי הפלרטטנות הזולים שלו, מבחינתי אין יותר מרסל לידו.
למען ההגינות והאמת, הוא גם לא התעקש כל כך. הוא לא חיכה לי מתחת לבית עם סרנדה ופרחים, על גשם אין בכלל מה לדבר - מהסיבה הפשוטה שכמעט לא יורד פה גשם. הוא לא שלח את החברים שלו לנסות לשכנע אותי. גם לא השאיר לי מכתב עם כמה מילים מחוץ לדלת. הוא שלח לי פרצוף עצוב בוואטסאפ וזהו.
איכסה עלינו ואיכסה על הדור המגעיל שלנו, דור הווירטואליות והתשוקה הזולה. כמה שתהיה שנון יותר, חד יותר, מושחז יותר, מתגרה יותר - ככה תפצע יותר בנות, ככה תביא אותן לקרבך מהר מהצפוי.
כמה שתהיי יותר צפצפנית, יותר אחת שלא אכפת לה מלילות אהבה שנגמרים בלי מספר טלפון, כמה שתעלי יותר גבוה על הדלפק של הבר כדי לרקוד באיזה מועדון תל אביבי, כמה שתלבשי יותר קצר וכמה שהטיול שלך למזרח יהיה יותר ארוך - כך תביאי אותם אלייך, כך תוכלי לפסול אותם, אחד אחד - עד ששערה לבנה שתמצאי על ראשך תזכיר לך כמה טעויות עשית.
צילום: IMDB
לפעמים התשוקה בסרטים האמריקאיים האלו היא תירוץ טוב לדייט. רגע אחרי שהסרט נגמר ואת קמה לשטוף את קערת הפופקורן ולמזוג עוד קצת קולה (כי המלח הפך אותך לאשת לוט), פתאום את מרגישה את הצורך הבלתי נדלה הזה בגבר בדיוק כמו ההוא מהסרט: זה יכול להיות ריצ'ארד גיר, קווין ספייסי או זאב רווח. זה לא באמת משנה. העיקר שיהיה גבר ישראלי חמוד, רגיש, עם אוטו וספונטניות.
אז את מתיישבת על כיסא המחשב עם הקולה שבידך, מסדרת קצת את השיער ונכנסת לפייסבוק. את מחליטה לענות לכמה גברים שניסו לפלרטט איתך בעבר ונתקלו בחוסר מענה. הגבר הראשון שאת כותבת לו מחזיר לך בקריצה ואומר: "חבל, איחרת, אני יוצא עם מישהי".
את מעדכנת אותו שלא כיוונת לכלום, סתם לשתות משהו וגם את יוצאת עם מישהו, לא בנויה לשום דבר עכשיו. הוא לא מאמין, גם את לא.
ואז את נכנסת לדף של הגבר השני, ששלח לך איזו הודעה מצחיקה לפני כמה חודשים, אבל כשנכנסת אל הפרופיל שלו ראית שהוא שיפוצניק, ומה לך ולשיפוצניקים? את רוצה גבר להביא לארוחה אצל ההורים, לא לתקן לאמא את הבלטות. והוא עונה די מהר, ואומר לך: "תבחרי מה בא לך! מסעדה או בית קפה, אני אתארגן ואקח אותך". ואת כותבת לו: "רגע, בוא נדבר פה עוד קצת".
ובא לך שזה יהיה קשה, בא לך שלא יגיע ישר, בא לך סיפור אהבה מסובך, כמו בסרט שראית לפני רגע. והוא אומר לך: "אבל עכשיו יום שישי, ועוד מעט ארוחת ערב אצל אמא שלי, אין לי זמן לדבר".
ואת מתבאסת על הגברים האלה, על חוסר ההקרבה שלהם, על התלותיות באמא שלהם, על תל אביב המסריחה ועל קווין ספייסי שמעורר בך ציפיות שווא. את מחליטה לנתק את הכבלים ביום ראשון ולהתחיל לראות רק סרטי מדע.
אבל רגע אחרי הוא כותב לך: "תגידי, אני יודע שאת בטח מהאלה שייבהלו עכשיו וישלחו אותי לחסימה, אבל איך את עם אוכל חריף?". ואת תוהה לפשר השאלה ואומרת: "אני אלופת החריף".
"תתארגני", הוא כותב לך, "נלך לבדוק את זה אצל אמא שלי".
אז את שולחת לו את הכתובת, ומתארגנת. את מקווה שהספונטניות לא תחריב לך את הלילה.
ושלאמא שלו יהיה קולה
ושהחריף לא יהרוג אותך
כי בא לך למות
רק מתשוקה