אני מניחה שאם אתם קוראים את הטור הזה, סימן ששרדתם בשלום את החגים, גם אם הגעתם לסוף השבוע כמוני, קצת עם הלשון בחוץ. והרי בחגים הנשענים על טהרת אופיו הקלאסי של היהודי המצוי, זה לא באמת נגמר עד שזה נגמר. לכל חג יש מוצאי, ולכל מוצאי יש אסרו. וכן, זה עדיין חג, בטח שחג. ומי שלא טרחה בחג תאכל אותה בצאתו, תרתי משמע. ולכן, בסוף השבוע אני לא רק אוכל שאריות, אלא איאלץ להקדיש זמן לארגון שלל הפתקים שהצטברו על המקרר תחת הכותרת "לאחרי החגים". מין טיפשות מעגלית שחוזרת על עצמה בכל שנה מחדש.
אך הסיפור שלי מתחיל בעצם בנדידה שלא מרצון באחד מערבי החג האחרונים מבית קפה אחד לבית קפה אחר. מהשולחן הקבוע שהיה תפוס, לזה השני שגם הוא היה תפוס. ולו רק כדי לחפש מקום להתעורר בו, עם המנה שמסדרת לי את הראש בימי שישי ובימים של חופש.
אם יש משהו שלמדתי מסבא שלי ואימצתי, זה להחזיק כמה בתי קפה קבועים במקביל, כאלה שאת "בת בית" שם ולתמרן ביניהם, כדי שלא ייווצר מצב שחלילה אחד מהם נסגר והלך כל הבוקר. "אף אחד לא צריך לדעת שיש לך בצד אופציה אחרת", הוא אמר. ותמיד תהיתי אם הקריצה הזאת שהיה מוסיף בסוף, ניסתה לרמוז לי משהו בנושא אחר. הוא אכן ניסה.
לצאת מאזור הנוחות. "אף אחד לא צריך לדעת שיש לך בצד אופציה אחרת". צילום: מרק ישראל סלם
האמת היא שכשהייתי צעירה יותר, הסתובבתי בתחושה שאם יש לי משהו אחד ביד, אני ככל הנראה מפסידה משהו אחר. והמחשבה המציקה לגבי "מה אם המשהו האחר הזה טוב יותר" לא הצליחה להרפות ממני שנים רבות, אולי עד שהתגברתי וגם קצת התבגרתי.
זו אולי המחלה של המאה ה-21, של בני דורי ובעיקר של צעירים ממני, כי גם עלינו סבא שלי אמר: לא ממהרים להתחתן כי חושבים שיש תמיד משהו טוב יותר. ולא שהוא היה מונוגמיסט גדול בתורה. אלא שבכל פעם שהיה שואל: "נו, אז מה את עוד מחפשת?", לא הייתה לי ממש תשובה.
אף פעם לא הכנתי רשימת מכולת זוגית, ובדרך כלל נתתי ללב להוביל אותי גם כשהוא סיבך אותי בצרות צרורות. ולמקרה שתהיתם, הוא עדיין מסבך אותי בווירטואוזיות מופלאה אף על פי שזאת אינה תלונה, כבר למדתי לחיות עם זה. אך משום מה, בכל פעם כשבתי הקפה הקבועים שלי תפוסים ואני נאלצת לצאת מגבולות המוכר ולגלות מקום חדש ואף ליהנות ממנו, אני נזכרת בשיחה הזאת עם סבא. על מה שיכול היה להיות לי, על מה שיש לי ומה בעצם אני עוד מחפשת. וסקרנית, האם הוא עדיין חושב שם למעלה שאני עושה טעות איומה בבחירותי האישיות.
כמובן שגם הפעם יצא כי אותה לקוחה נאמנה של שלושה בתי קפה ברדיוס של שלוש מאות מטר ממקום מגוריה, גילתה שכולם היו מלאים עד אפס מקום. ואם היה מקום, הוא לא היה ליד שקע חשמל, או שלא נשארו עיתונים פנויים ומה זה בעצם שווה?
אלא שאני באמת לא מבינה מתי הדרישות שלי הפכו בלתי נסבלות, וחמור מכך, מתי הפכתי לעצלנית שכזו. מצד אחד, אני משתדלת לרוץ כמעט בכל יום, ומנגד חרב עלי עולמי כשאני מגלה שצריך לרדת חמישה רחובות כדי לחפש בית קפה אחר, או כשאני מגלה שהשולחן הקבוע שלי תפוס.
הקיבעון הזה התחיל לשגע אותי, והחלטתי שהיקום מסמן לי להתקדם הלאה. אז צעדתי כמעט חצי שעה ברחבי העיר והתיישבתי בקפה של זרים בשכונה אחרת. חשה באי נוחות קלה של תיירת שהגיעה למדינה שלא ביקרה בה אף פעם. בכל זאת, כאן המלצר לא מכיר את הגחמות שלי לגבי הקפה הראשון, כך נזכרתי, כשלקח לי כמה דקות להסביר לו איזו כוס זכוכית אני מעדיפה. וחוץ מזה, אני אפילו לא יודעת היכן הם מניחים את העיתונים.
אלא שאז הבנתי שהחוויה הזו אולי קשורה לאחת ההחלטות הכי חשובות שהגעתי אליהן בחודש האחרון, זו הנוגעת לאזור הנוחות ועל כמה חשוב לצאת ממנו מדי פעם כדי לחוות את החיים מפרספקטיבה קצת אחרת. אני מניחה שלשבור שגרה זה עניין בריא לא רק עבור בני זוג, אלא גם למערכת היחסים שלי עם עצמי.
אז מה אם אין קפה פילטר ("מי שותה היום פילטר? בת כמה את?"), ובכוס זכוכית ("אין לנו, יש רק ספלים") ועיתונים? ("יש ספרים להשאלה"). לא יקרה כלום אם אני אגע פעם אחת בחיי בקצה, אזמין אמריקנו בספל ("רחמנא ליצלן") ואיהנה ממנו. ואולי גם אבהה בשדרה סתם כך, בלי לחשוב שאני מפסידה משהו אחר טוב יותר.