שוב קדרו פני השמיים
גשם לא יורד עדיין
אך מעל העיר תלויה דמעה
לא יודע מי עבר פה לפנות בוקר
ופיזר ריחות של חורף
לא, עוד לא קריר, אבל כמעט
כבר כתבתי כאן בעבר על עלי מוהר ועל כמה שהוא חסר בארץ שבה יש משוררים לרוב, אבל אין עוד אפילו אחד שמסוגל לתפוס את הרגע כמותו. רק למקרא שתי השורות האלה (כשהלחן המלנכולי שהתאים להן יוני רכטר, מתוך התקליט "מחשבות ואפשרויות" מזדמזם לי ברקע) אני יכול לדמיין את עצמי מתהלך בתל אביב של מוקדם בבוקר - בחלקה מנמנמת ובחלקה כבר ממהרת אל יום עבודה בין חגים. רעש של אוטובוס מפר את השלווה היחסית, ואנשים בתחנה מביטים בקנאה אל אחרים שצועדים מחדר הכושר עם בגדי ספורט לגופם ומגבת כרוכה לצווארם.
לא, עוד לא קריר, אבל כמעט.
כמה גאוני יכול להיות משפט פשוט אחד.
וכמה נפלאה בעיני העובדה שכמה עשרות שנים לפני מוהר הבן, תפס את אותו הרגע ממש אביו, יחיאל מוהר שכתב את המשפט האלמותי: "גם אם אתה סתם ציניקן, בכל זאת זה צובט בלב", עכשיו רק הוסיפו ברקע את קולו המערסל של סולן להקת הנח"ל, ילד יפה בשם אריק איינשטיין.
כמה יפה, ככה נכון - שהרי אפילו לציניקן גמור שעוטה עליו מעטה כפול של ציניות כהגנה מפני פגעי החיים, ישנו אותו הרגע הזה, היפה, העצוב והצלול כבדולח שבו מתרקמת לה איזו מועקה בלב ללא כל סיבה הגיונית, אלא רק משום שסתיו, אותה עונה שבה הלב יוצא בו זמנית אל דברים שכבר שכחת ואל דברים שאולי לא תכיר לעולם.
וכך גם הגבר המתהלך לו ברחובות העיר כשמעליו תלויה כדמעה טיפה של גשם ראשון, ולבו יוצא אל האישה הצעירה והיפה שחצתה את הכביש מולו - ועד שנדמה לו כי זיהה חיוך בקצה שפתיה, כבר היה מאוחר. כבר חלפו זה על פני זו ולא ייפגשו עוד לעולם.
"הרגע הזה, שבו מתרקמת לה מועקה בלב, רק משום שסתיו". צילום: חן לאופולד
והוא מתעצב פעמיים: פעם על סיפור האהבה הסוחף שברור שהסתתר מאחורי אותו בדל חיוך - והוחמץ. ופעם על המכניזם האכזרי הזה שבו רגע שחלף לא ישוב לעולם, כמו הקיץ שזה עתה נאסף. כמו כל הקיצים כולם, כמו סוף החופש הגדול אי שם בנעורינו, כמו כל האהבות כולן.
"השמנת, חביבי", הוא טופח על שיפולי בטנו ששבעה מיותר מדי ארוחות חג, אבל מיד מתפנק בעוגייה הקטנה הזאת שנותנים ליד האספרסו - שכן גם סיפור אהבה "היפה בכל הזמנים" שזה עתה הוחמץ במעבר החצייה וגם להותיר בצלוחית הקטנה עוגייה מיותמת - ובכן, כמה אכזריות בבוקר אחד יכול העולם הזה לשאת? העיתון שנשכח על השולחן מעורר בו משיכה וסלידה כאחת: מהכותרות הגדולות הוא מתחמק, את אלה של הספורט הוא כבר מכיר, את אלה של הכלכלה הוא לא מבין - והיתר סתם משעמם.
"אולי עוד מעט ירד גשם" הוא תולה עיניים עייפות בחמישים גוני האפור שמעליו, אבל לא יודע אם הוא מייחל לו או ירא מפניו או שכבר אפילו מזה לא אכפת לו עוד. ואחת שמטיילת עם כלב מחייכת אליו חיוך מתנצל אחרי שהנבחן קבר את זרבוביתו הלחה בין חלציו. "חץ, לא", היא נוזפת בחיה, אבל הוא דווקא מניח את ידו בחיבה על ראשו של הכלב ומתענג לרגע קט על אהבה שאינה תלויה בדבר, שהרי יכול היה הכלב לגשת לכל אחד, אבל בחר בו ללא כל רצון לקבל תמורה, עניין ששמור רק לכלבים.
אבל כמעט מיד הוא חדל, כי אף שהכלב חביב וגבירתו נראית חביבה אף יותר, ברור ששם כמו "חץ" היה יכול לתת לו רק החבר שלה, ומשהו בתוכו מזדעף והוא שולח חיוך מאולץ אל הגברת עם הכלבלב ומנתק מגע. ובהמשך היום הוא מתחמק: מתחמק מהאישה, מתחמק מהילדים, מתחמק מעבודה, אבל בעיקר מתחמק מעצמו.
בשעת ערב מוקדמת מדי הוא יוצא אל הפאב, אבל הבירה לא טעימה היום, לציניקן צבוט הלב. מישהי מביטה בו יותר מכפי שמקובל בין שני זרים על הבר. בעונות אחרות היה ניעור בו משהו, אבל לא בסתיו, כי כש"מעל העיר תלויה דמעה", הנואשות היא שמציתה את התשוקה, ולא להפך.
"משפט יפה", הוא חושב לעצמו במעט ההערכה העצמית שעדיין נותרה בו, תוהה מתי ואם בכלל ישתמש בו פעם, עובר להרהור על הדמיון שבין המילים "אנושות" ו"נואשות" - ומיד כל האנשים סביבו נראים לו נואשים.
מנוחם כטיפש מצרת הרבים הוא משאיר שטר על הבר, כולל שירות, כשההיא מקצה הבר שולחת בו מבט מאוכזב, כמעט עצוב. "מה יש, גברת?", הוא שואל אותה במחשבותיו "את יודעת כמה רגעים כאלה היו לי כבר מהבוקר? תתגברי!". והוא יוצא אל הסתיו שבחוץ, אל סתיו חייו.
לא, עוד לא קריר, אבל כמעט.