כמה אפשר? אני במאסר. יום אחרי יום, שעה אחר שעה, דקה אחר דקה. אסירת המיידיות והעבודה. בעצם כמעט כולנו אסירים. עובדים בלי סוף, מגיעים הביתה, הסלולרי כל הזמן לידנו, ממשיכים לעבוד, עונים על מיילים, מציצים בוואטסאפ ואומרים לילדים "שנייה, אני כבר איתך, מה, חמוד?" - כשהעיניים תקועות בטלפון. בלי לשים לב הם גדלים להורים שכל הזמן עסוקים בדברים אחרים.

התרגלנו לכך שאנחנו כל הזמן זמינים, כל הזמן בטוחים שנפספס משהו אם לא נראה למה הסלולרי צפצף, אפילו לשירותים אנחנו לוקחים את המסך הקטן. אחר כך מציצים במחשב, ועוד הצצה לטלוויזיה. אסירים שלא מדעת.

תחשבו רגע כמה רעיונות קיבלתם במקלחת. חשבתם פעם למה? פשוט, אלה הדקות היחידות שאי אפשר להחזיק בהן איזשהו מסך ביד. ובטח גם זה ישתנה בקרוב. אם הייתם יודעים כמה פעמים הסתכלתי בטלפון ועניתי על הודעות בזמן שכתבתי את הקטע האחרון, הייתם מתפלצים. 

הדבר היחיד שמרגיע אותי ומוכיח שאני לא מכורה הוא העובדה שבכל שבת בשבתו אני נקייה לגמרי, אין לי אפילו מחשבה על שאכטת מסך, ואני לא סובלת מקריז. לא ייאמן. אני מדליקה נרות ופתאום כל האווירה בבית משתנה. יושבים בסלון עם הילדים, מוציאים משחקי קופסה(!), קוראים ספר, ואין לי מושג מה קורה בעולם החיצון. והאמת שזה ממש לא חסר לי, יש לי זמן להיות. להיות עם המשפחה, להיות עם חברים, לשמוע שיעור, והאמת היא שאני בעיקר לא עושה. לא צורכת, לא קונה, לא נוסעת, לא מחוברת לערוצי המידע. לא עובדת.

"ילדינו גדלים להורים שכל הזמן עסוקים בדברים אחרים". צילום: Ingimage/ ASAP

העולם המערבי כבר מבין שהגזמנו. ארגונים ירוקים מנסים לגרום לנו להפחית צריכה, להפסיק לזהם את הסביבה ולעבור לאופניים, לעבור להעסקה פוגענית פחות ולהעניק תנאי העסקה הוגנים לעובדים, תנאים שיאפשרו להם לנוח. לא לרמוס את הכדור הזה ואת האנשים היושבים עליו. וכך מעניקים תווי תקן לחברות שלא מעסיקות בתנאי עבדות, יוזמים את "יום שני ללא בשר", הפרויקט שמקדמת מיקי חיימוביץ' שמטרתו להפחית את המעמסה שהמין האנושי גוזר על העולם בצריכת בשר, בבזבוז אנרגיה ומים ובזיהום אדמה.

אבל הדבר הכי ירוק שאפשר לתת לעולם הומצא לפני אלפי שנים: השבת. יום שלם שכולו אנטי גלובליזציה ואנטי צרכנות. אז למה נראה שבישראל כל כך מפחדים מהשבת? עמוד השדרה התרבותי בסיפור של מגדל בבל שמופיע השבת בפרשת נֹח, מסופר שכל יושבי העולם התאחדו כדי לבנות מגדל גבוה, מפעל חדשני אדיר ממדים. לאנשים הללו הייתה "שפה אחת ודברים אחדים" - כן, הגלובליזציה התחילה בספר בראשית. אלוהים, בתגובה, מחליט לבלול את שפתם. אפילו לא מוזכר שזה עונש, זה בעצם התיקון: לכל עם תהיה השפה שלו. לכל אומה התרבות שלה.

אברהם היה הראשון שיצא נגד הגלובליזציה. המפרשים אומרים שהוא היחיד שלא הסכים להיות חלק מהביחד העולמי ולכן הוא נקרא "העברי": כל העולם בעבר אחד ואברהם בעבר השני. כעם העברי קיבלנו מתנה ייחודית של יום מנוחה, שהוא עמוד השדרה התרבותי הייחודי שלנו. זה רעיון כל כך מבריק ומתבקש, שגם עמים ותרבויות אחרות אימצו ימי מנוחה.

אם כך, למה אנחנו רוצים כל כך להיות "ככל העמים"? למה בתל אביב רוצים להיות ניו יורק או לונדון, ערים ללא הפסקה, כשאפשר להיות פשוט תל אביב, עיר עברית שבשבת יורד עליה שקט מבורך?

אני חושבת שהמלחמות על פתיחת עסקים בשבת, יותר משהן מאבק בתוך הציבור של ימין-שמאל, דתיים-חילונים, שמרנים-ליברלים, הן מאבק בין כוחות השוק לכוחות הציבור. הציבור עצמו רוצה שבת אחרת. שבת שמוקדשת לדברים שחשובים לנו באמת - משפחה, קהילה, תרבות ורוח. השוק כמובן רוצה אחרת.

בשבת הזאת מובילים מספר ארגונים ובראשם ארגון "בית הלל" ליצירת "שבת ישראלית" - שבה בכל הארץ יוצרים שבת משותפת לדתיים וחילונים יחד. מבקשים לצקת לתוך השבת תוכן שהוא לאו דווקא דתי, אלא ערכי ורוחני. ביישוב קדימה לדוגמה עורכים במתנ"ס קבלת שבת עם כלי נגינה, ברמלה אוכלים יחד כל חניכי תנועות הנוער הדתיים והחילונים, בירושלים וברחובות ובמקומות רבים בארץ אנשים מתכנסים לדבר על השבת הישראלית ומתארחים דתיים אצל חילונים וחילונים אצל דתיים.

הם לא רק מבקשים ליצור סביבה שבה יש "חיה ותן לחיות", שבה כל אחד מצליח למצוא את עצמו במרחב הציבורי בשבת, כפי שנוסח באמנת גביזון-מדן לפני יותר מעשור. הם רוצים ליצור שבת משותפת - שבה יש מפגש בין דתיים לחילונים על בסיס התרבות היהודית - לאו דווקא דרך הריטואלים והטקסים הדתיים. אלפים נכנסו לדף הפייסבוק של היוזמה וביקשו לארח ולהתארח, מאות יזמו ארוחות ואירועים קהילתיים. 

כשאני חושבת על זה, זה נראה לי כל כך מתבקש. למה בעצם צריך יוזמה מלאכותית כדי להזכיר לנו להיפגש? למה אנחנו כל כך עסוקים במלחמות הפוליטיות כשיש לנו כל כך הרבה במשותף? כשהחיים שלנו כל כך דומים, כשאנחנו מתמודדים עם אותם חיי עבודה ומשפחה, כשיש לנו אותו יום מנוחה. למה דתיים מסתגרים בקהילות משלהם וחוששים לארח או להתארח אצל חבריהם החילונים לעבודה? למה חילונים שמחשיבים את עצמם ליברלים כל כך חוששים ללכת לבית של אדם דתי? 

איך הצלחנו ליצור בינינו לבין עצמנו כאלה חומות, ובו בזמן אנחנו מדברים בלהט על דו-קיום עם הערבים? אולי נתחיל בבית?