החדשות הטובות הן שיותר ויותר מומחים ואנשי מערכות ביטחון ומודיעין בישראל, בארה"ב ובמערב אירופה סבורים כי יש הפרזה רבה בהערכת עוצמת האיום של "המדינה האסלאמית" (דאעש). הערכה זו מבוססת על שיחות עם מומחים מאותן מדינות, שביקשו להישאר בעילום שם.
"עם כל ההישגים שלהם עד כה, שאין לזלזל בהם, זו לדעתי תופעה חולפת", אמר לי השבוע איש ביטחון בכיר לשעבר, שעד לאחרונה היה שותף בכל תהליכי קבלת ההחלטות האסטרטגיות של ישראל, ומתוקף כך בקי ומעודכן בנעשה במזרח התיכון.
"גם אל-קאעידה לאחר 11 בספטמבר 2001 נתפס כאיום קיומי על המערב", הוא מוסיף, "ארה"ב פלשה לאפגניסטן, הכתה באל-קאעידה, פוררה את הגרעין הקשה שלו ופיזרה אותו לכל עבר. בעקבות הפלישה, אנשי אל-קאעידה ותומכיהם, שהזדהו עם רעיון הג'יהאד, ביצעו פיגועי טרור קשים במערב, בדרום-מזרח אסיה, בטורקיה ובמדינות ערביות. בשנים האחרונות הצטמצם מספר הפיגועים. קהילות המודיעין למדו לסכל ולהתמודד איתם ועוצמת האיום של אל-קאעידה פחתה. מדובר כיום במטרד שאפשר לחיות איתו. כך גם יקרה לדעתי עם דאעש.
הארגון לא עומד להיעלם בן לילה. הוא ימשיך לפעול. זה יכול לקחת כמה שנים, בוודאי כל עוד תימשך מלחמת האזרחים בסוריה, אך מתישהו בעתיד הנראה לעין גם דאעש ייחלש ויגיע לנקודת המיצוי המרבית שלו".
בכיר אחר שעבד בארגון ביון אחר של ישראל הגדיר את התופעה כ"אופנה חולפת. כמו כל אופנה היא מצליחה בתחילת דרכה לשווק היטב את עצמה ויש לסחורה שלה ביקוש. אלה הם אלפי המתגייסים לשורות 'המדינה האסלאמית', בעיקר מקרב הצעירים המוסלמים, דור שני או שלישי למהגרים במערב אירופה, נוסף לאלפי המתנדבים ממדינות מוסלמיות וערביות". להערכת הבכיר "כמו כל אופנה חדשה 'המדינה האסלאמית' מעורר בתחילה עניין רב והופך לשיחת העיר".
זה מתאפשר לדבריו בעיקר בגלל שיטות השיווק שלו, כלומר אמצעי הזוועה שבהם משתמש הארגון כדי להטיל אימה ופחד. הוא מתכוון לאכזריות חסרת המעצורים של אנשי דאעש, למעשי הרצח, האונס, עריפת הראשים, ההוצאות להורג בסקילה, העונשים האכזריים וכפיית הדת - כל מה שעומד בסתירה לנורמות ולערכים הבסיסיים של התנהגות אנושית בעולם המערבי.
אך בעצם המעשים אין די. מבחינה זו הם מיישמים בפועל את האמרה המיוחסת לדיפלומט ולשר אליהו ששון, שהגדיר לפני כ-60 שנה את יעילות המעשה במילים הבאות: "עשית ולא דיווחת, לא עשית". "המדינה האסלאמית" אינו מסתפק במעשים. הוא גם דואג שהכל ידעו, ישמעו, יראו את מעשיו וייראו מפניו.
טכנולוגיית הג'יהאד
"המדינה האסלאמית" הוא לא רק מכונת רצח משוכללת. הוא גם ואולי בעיקר מכונת שיווק, יחסי ציבור והפצת מידע משוכללת ומתוחכמת, שהוקמה תוך שימוש בשיטות החדשניות ביותר של תקשורת דיגיטלית.
זה כולל הפקת סרטונים קצרים, חדים, קצביים אך אפקטיביים של מסרים, העלאתם לאינטרנט והפצתם. ברור שמאחורי הפקת הסרטונים עומדים אנשי מקצוע. חלקם הגדול מתנדבים ממדינות המערב, שרכשו השכלה וידע בטכנולוגיות הדיגיטליות ובשיטות שיווק. אלה הם בעיקר התועמלנים, מתוצרת הבית של הארגון.
BBC חשף השבוע כי גופי ההפקה המרכזיים של תעמולת "המדינה האסלאמית" הם אל-איתיסאם, אל-פורקאן ומרכז התקשורת אל-חיית, שפועלים מאזורים שבשליטת הארגון בעיראק ובסוריה. בנוסף יש לארגון גם גופי הפקת תקשורת אזוריים שנוסדו במהלך 2014. תועמלני המדינה האסלאמית נעזרים ברשתות של סייענים שמפיצים את המסרים ברשתות חברתיות. קהל היעד למסע המאורגן הזה הוא צעירים מוסלמים במערב, במדינות ערביות ובמדינות מוסלמיות בדרום-מזרח אסיה, כמו מלזיה.
מה שמייחד את דאעש לעומת אל־קאעידה, שגם הוא מעביר מסרי תעמולה, הוא מהירות התגובה. במובן זה דאעש הוא ארגון זריז ומהיר. בהפצת התעמולה שלו אפשר להשוותו לאיילה שלוחה ואת אל-קאעידה לצב איטי.
הזריזות, הסתגלנות ויכולת האלתור מאפשרות לארגון להדוף את המתקפות על האתרים הגלויים או על אלה שפועלים בסתר למענו. את המתקפות יוזמים ארגוני ביון במערב, שמשקיעים לא מעט מאמצים טכנולוגיים בלוחמת סייבר נגד "המדינה האסלאמית". אך למרות זאת מצליחה מערכת התעמולה הדיגיטלית של דאעש להשתקם שוב ושוב.
אך בהצלחת מסע התעמולה וההפחדה של דאעש טמון גם הפוטנציאל לכישלון הארגון. זה מזכיר את התפיסה הדיאלקטית המיוחסת לפילוסוף הגרמני גיאורג פרידריך הגל, שדיבר על מושגי התזה והאנטי-תזה. תזה היא היגד אינטלקטואלי. האנטי-תזה היא ההנגדה של התזה, התגובה להיגד. מערכת התעמולה המודרנית של דאעש חוללה במו ידיה גם את תופעת הנגד.
בשנתיים הראשונות לפעילות הארגון פעלו אנשיו בשיטות המזוויעות שלהם, בלי שהתקשורת במערב או דעת הקהל העולמית יתייחסו לכך. כל עוד הארגון טבח, אנס, צלב וערף ראשים של סורים או עיראקים, מעטים במערב (למעט קומץ של מומחים וארגונים לזכויות אדם) שמו לב לארגון או שהיה אכפת להם ממנו. ככלות הכל, היה מדובר במוסלמים שרוצחים מוסלמים.
הגישה הזאת השתנתה כשדאעש התחילו לערוף ראשים של נוצרים ומערביים - עיתונאים ועובדים של ארגוני סיוע אמריקאים ובריטיים שהוחזקו כבני ערובה. "זו הייתה הטעות הגדולה שלהם", הגדיר זאת אחד המומחים שעמם שוחחתי, "הם כנראה כה התבשמו מההצלחות הצבאיות שלהם שהחליטו שהם כבר כוח מספיק חזק שיכול להרשות לעצמו לא רק לקרוא תיגר על הממשלה בעיראק ולהיאבק באסד בסוריה - אלא גם להתגרות במערב. בלשון פשוטה, הם התחילו להשתין מהמקפצה".
עריפת הראשים המתועדת והמופצת, בעזרת מערך התעמולה המשוכלל של "המדינה האסלאמית", זעזעה את דעת הקהל במדינות המערב והפכה לנקודת מפנה. זה קרה לפני כחודשיים. עריפת הראשים הפכה לקריאת ההשכמה של וושינגטון. הנשיא ברק אובמה נאלץ, כמי שכפאו שד, להגיב. הוא לא יכול היה עוד לשבת בחדר הסגלגל בבית הלבן ולא לעשות דבר.
וכך, באיטיות ובחוסר חשק מוחלט, הוא גיבש קואליציה שמעניקה לו את הלגיטימיות הבינלאומית לפעולה צבאית נגד דאעש. נכון שהכל מסכימים שהתקיפות מהאוויר, שנעשות במשורה, הן נרפות ומספרן - עד כה מאות בודדות - נראה כמגוחך. יש מי שיאמרו שהן מעט מדי ומאוחר מדי. בוודאי עבור המיעוט היזידי הנצור על הר סינג'אר בעיראק או לכורדים בקובאני בגבול סוריה-טורקיה. אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
למרות זאת, המומחים שעמם שוחחתי מצביעים על כך שהתקיפות מן האוויר מסיבות אבידות קשות לדאעש. הטנקים והתותחים שלהם, המטרה העיקרית לתקיפות, מושמדים. כך גם מתקנים להפקת נפט, מקור חשוב לכסף המניע והמשמן את גלגלי דאעש. מאות מאנשיהם נהרגו ועוד מאות נפצעו בקרבות נגד הכורדים בצפון עיראק ובקרבות הנמשכים בקובאני.
לאחר ההצלחות המפתיעות שהדהימו את העולם בכיבוש העיר מוסול בעיראק, נבלמה התנופה. אנשי דאעש התקרבו לבגדד ונבלמו, והסיכויים שיצליחו לכבוש את הבירה קלושים. הכורדים וצבא עיראק הרופס, בעזרת המטרייה האווירית האמריקאית, השתלטו מחדש על סכר מוסול. ניסיונות דאעש לכבוש את מרכז קובאני נכשלו לפי שעה.
בחסות העיוורון
עם זאת - ואלה החדשות הרעות - לא ניתן גם להתעלם מהעיוורון שאחז לא רק במדינות המערב אלא גם באיראן, בערב הסעודית, במדינות המפרץ. מדינות אלה אפשרו למיליציה, אומנם גדולה כמו זו שהקים דאעש (שכוחו נאמד ב-30 אלף איש), להתפתח מתחת לרדאר שלהן. קהילות המודיעין והממשלות באותן מדינות התעלמו מהתחזקות דאעש או שהתייחסו לכך בזלזול ובהערכת חסר, או גרוע מכל - תמכו בארגון.
הכישלון המהדהד ביותר, המתנשא מעל כולם, הוא של קהילת המודיעין האמריקאית, שלא השכילה להבין את שורשי הבעיה העיראקית. במבט לאחור, החטא הקדמון נעוץ בהחלטת הנשיא ג'ורג' וו. בוש לפלוש לעיראק ב-2003 . עם כל האכזריות, הדיכוי, מעשי הטבח והשימוש בנשק כימי נגד הכורדים, עיראק תחת הנהגתו של סדאם חוסיין מילאה תפקיד חשוב במזרח התיכון: היא היוותה אזור חיץ נגד ניסיונות ההתפשטות של המשטר השיעי של הרפובליקה האסלאמית האיראנית. ולמרות ריבוי של מיעוטים אתניים, מריבות שבטיות ומחלוקות דתיות היסטוריות בין שיעים לסונים, עיראק של סדאם הצליחה לשמר עצמה כישות מדינית אחת.
אך גם אם הפלתו של הרודן האכזרי הייתה מעשה מוסרי ומוצדק, לא ברור מדוע היה נחוץ למנגנון הפלישה והכיבוש האמריקאי לפרק את מפלגת הבעת', את השירות הציבורי ואת צבא עיראק, בפעולה שהזכירה את תהליך הדה-נאציפיקציה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.
השאפתנות האמריקאית להקים מבנה צבאי חדש מן המסד סללה את הדרך להקמת ממשלה בשליטת הרוב השיעי. זה מצדו דחק והדיר את הסונים ממרכזי הכוח והשלטון בעיראק, והפך אותם לקהילה הזועמת על אפלייתה. הכורדים מצדם הקימו בצפון מדינה דה-פקטו, שהמשיכה לשלם מס שפתיים לרעיון הפדרציה. למעשה, עיראק של ראש הממשלה הקודם נורי אל-מליכי, שאולץ לאחרונה להתפטר בעקבות הצלחות דאעש, הייתה לאזור השפעה איראני.
החלל שנפער על רקע תהליכי הניכור וההתפרקות של עיראק העניק חיוניות לארגון אל-קאעידה, שמתוכו בקע ארגון "המדינה האסלאמית" של עיראק וסוריה (דאעש). ה-CIA , כמו גם ה-MI6 הבריטי, לא הבינו את מה שהתרחש בעיראק. זה נבע בעיקר מהיעדר כיסוי מודיעיני. קשה לחדור לארגוני טרור בעלי אידיאולוגיות דתיות קיצוניות, קל וחומר לקבוצה כמו דאעש. אך זה בהחלט אפשרי וכבר היו דברים מעולם.
ה-CIA הצליח לעשות זאת בסניפי אל-קאעידה בתימן ובעיראק, וקצר דיבידנדים מודיעיניים שבחלקם הובילו למבצעי חיסול של פעילי טרור. החשובים שבהם היו מייסד אל־קאעידה בעיראק, הירדני אבו מוסאב אל-זרקאווי ב-2006, ושל מטיף הדת התימני-אמריקאי אנואר אל-אוולאקי ב-2011 . ולכן בהחלט ניתן היה לגייס סוכנים מתוך המתנדבים המוסלמים במערב ולהחדירם לארגון.
ככל הידוע, הפעם זה כמעט לא נעשה. לצורך קבלת תמונת מודיעין על דאעש, ה-CIA נאלץ להסתמך בעיקר על המודיעין העיראקי, אך זה, כמו הצבא העיראקי, התגלה כמשענת קנה רצוץ - לא יעיל, לא אמין וחדור ככברה על ידי המודיעין האיראני.
סיבה נוספת לכישלון האמריקאי לאבחן את עליית דאעש הייתה פסיכולוגית-מדינית. ממשל אובמה שם לו ליעד מרכזי להביא להוצאת הכוחות האמריקאיים מעיראק, והמדינה, על תהפוכותיה, חדלה לעניין אותו.
הכסף הערבי
לא ניתן לפטור מהאחריות לכישלון גם את קהילות המודיעין והממשלות במדינות ערביות סוניות כמו ערב הסעודית, קטאר ואיחוד האמירויות. הן היו שטופות תיעוב כלפי נשיא סוריה בשאר אסד, ועם פרוץ ההתקוממות שם, באביב 2011, עשו הכל כדי להפילו. זה כלל עצימת עין של השלטון, ולעתים גם עידוד גלוי של מטיפי דת שקראו למתנדבים לצאת לג'יהאד בעיראק ובעיקר בסוריה.
כך למשל, המודיעין הסעודי ארגן מהגרי עבודה לסעודיה ושוהים בלתי חוקיים מתימן והפך אותם לשכירי חרב שנשלחו לשדות הקרב בסוריה. בהכוונת השלטונות באותן מדינות, ארגוני צדקה החלו גם להעביר כספים לארגוני האופוזיציה ולמיליציות שלהם בסוריה, כולל לאל-קאעידה (שלאחר הפילוג של דאעש נקרא "חזית א-נוסרה").
קהילות המודיעין שלהן היו מעורבות גם בתיאום של רכישת נשק במדינות בבלקן והעברתו דרך טורקיה או ירדן למורדים. זו הייתה גישה קצרת ראות. בדיעבד אנו יודעים שמדיניות זו נכשלה, אך היא הייתה כלי חשוב לצמיחת דאעש בחודשים הראשונים להקמתו, לאחר הפילוג. רק לאחרונה יש סימנים לכך שבערב הסעודית, בקטאר ובמדינות המפרץ יש התפכחות מסוימת. כמה אנשי דת שעמדו בראש ארגוני צדקה שתרמו כספים לדאעש נעצרו והושלכו לכלא. ראש המודיעין הסעודי והיועץ לביטחון לאומי, הנסיך בנדר בן סולטן, אדריכל המדיניות להפלת אסד - נאלץ לפרוש מתפקידיו.
אך השד יצא כבר מהבקבוק והנזק נעשה. 12 מ-21 (60%) מהמחבלים המתאבדים שביצעו פיגועי טרור בספטמבר 2014 בעיראק היו סעודים. להזכירכם, גם מרבית הטרוריסטים בפיגועי 11 בספטמבר בארה"ב היו סעודים. גם איראן נכשלה בהבנת תופעת דאעש.
המודיעין שלה אמור היה לדעת ולהבין כל מה שמתרחש מתחת לאפו. ככלות הכל איראן רואה בעיראק ובסוריה את אזורי ההשפעה שלה. אך גם האיראנים לקו בעיוורון ובקיבעון מחשבתי. בשל איבתם לארה"ב הם ראו בחיוב את פיגועי הטרור של אל-קאעידה ושל דאעש נגד יעדים אמריקאיים בעיראק. לדידם, שתי הקבוצות היו כלי חשוב להחלשת ארה"ב, שנוכחותה בעיראק נתפסה בטהרן כאיום על המשטר.
עכשיו גם בטהרן מבינים את הסכנה ומחמשים את הכורדים בצפון עיראק. עתה, כאמור, במערב, במדינות ערב ובאיראן יש אחדות אינטרסים, והתחדדה ההכרה כי יש לבלום את דאעש, הגם ששיתוף הפעולה והתיאום במלחמה נגדו עדיין מקרטעים.
גם אם דאעש ייבלם, סבורים המומחים, הבעיות במזרח התיכון רחוקות מפתרונן. "דאעש אינו רק בעיה", הדגיש אחד מאותם המומחים, "הוא גם סימפטום להתפוררות של המזרח התיכון כפי שעוצב לפני כמאה שנים, בהסכמי סייקס-פיקו, בעיקר בחלוקתו לאזורי השפעה בין המעצמות הקולוניאליות של צרפת ובריטניה".
מה שהחל ב"אביב הערבי" כקריאה של ההמונים לדמוקרטיזציה, לחלוקה צודקת ושוויונית יותר של משאבי האומה ונגד השחיתות, הפך להר געש שפולט לבה רותחת שמפוררת מדינות (לוב, סוריה, עיראק, תימן) ומאיימת לעשות זאת (גם אם לא בטווח הקרוב) גם בירדן, בערב הסעודית ובמדינות המפרץ, ועלולה גם לחזור ובעוצמה רבה יותר למצרים.