1. בשבוע שעבר למדנו שכמה עשרות ערבים ישראלים התגייסו לדאע"ש ולג'בהת א-נוסרה. לפני שבוע הקדישה קבוצת הכדורגל של בני סכנין מגן הוקרה לח"כ לשעבר עזמי בשארה, שנמלט מהארץ אחרי שנחשד בריגול לטובת חיזבאללה. שלשום רצח ערבי תושב ירושלים את חיה זיסל ברון, תינוקת יהודייה בת שלושה חודשים.
מה משותף לשלושת אלה? הסבלנות היתרה שאנחנו מפגינים כלפי המקור שממנו הם באים. ההתנהגות שלנו מול הטרור הערבי הולכת ומזכירה יותר ויותר את התנהגותה של אישה מוכה, שעסוקה כל העת בלהסביר לעצמה למה היא אשמה בסימנים הכחולים שיש לה על הגב.
אני לא מדבר על אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", שפוטר את הערבים מאחריות לרצח התינוקת, מחמת הרוגז שקפץ עליהם מאז רצח מוחמד אבו חדיר, ומחמת זה שיהודים גרים בסילוואן וערבים לא יכולים להתפלל בהר הבית בחגי היהודים. אני גם לא מדבר על שמעון שיפר, הפרשן המדיני של העיתון, שמשוכנע שהפתרון לטרור הערבי יגיע אם נפתח במו"מ על המקומות הקדושים ונאסור על יהודים להתיישב בירושלים. אני לא מדבר אפילו על המגישה של יומן הבוקר בגלי צה"ל, שלמחרת הרצח תהתה אם חיוני לגור בעיר דוד.
הבעיה שלנו מול הטרור הערבי המשתולל ניכרת ביחס שכולנו מפגינים כלפיו, מממשלת ישראל, דרך המשטרה ועד לעיתונות העברית. כולנו הולכים על בהונות כשאנחנו עוברים ליד הערבים שחיים איתנו. משתדלים להיזהר. להיות עדינים. לא להעליב. לא לפגוע. אין פיגוע שמעורבים בו ערבים ישראלים ואין סיפור על הצטרפות של מי מהם לארגון עורפי הראשים, שהדיווח עליהם לא מלווה באזהרה ש"זה לא כולם", ש"אסור להכליל" וש"אסור לשפוך את התינוק עם המים". ברור שלא כל ערבי שמסתובב סביבנו כאן הוא אויב. העניין הוא שכבר מזמן לא מדובר בעשבים שוטים, בתפוחים רקובים או בשאר מיני מטאפורות מהעולם הבוטני.
מהומות בוואדי ג'וז בקיץ האחרון. סביר להניח שמעולם לא שמעתן עליהן. צילום: רויטרס
אם כל ילד גבעות שחותך ענף עץ זית בשומרון הוא כתם על ההתיישבות, הגיעה העת ש-30 ערבים ישראלים שמתגייסים לדאע"ש, אלפים אחרים שמתפרעים וזורקים אבנים על יהודים, וקבוצת כדורגל שהיא סמל המגזר ומחבקת את עזמי בשארה, יביאו אותנו לשים לערביי ישראל כתם גדול על המצח ולהודיע להם חגיגית שאם יש להם עניין להסיר אותו, שיתאמצו. חאלס עם ההרגל המגונה להתייחס אל המגזר הזה כאל ילד מוגבל שלא אחראי למעשיו ושאם רק נסביר לו יפה שהוא טועה, הוא יתקן את דרכיו.
כמה דפוקים אנחנו צריכים להיות כדי להמשיך להסתכל אל בני סכנין כאל המאמי של ליגת העל, סמל לדו-קיום עאלק, אחרי שאוהדיה כבר הניפו בעבר דגלי חמאס, אחרי שהם שרקו בוז בהמנון הלאומי ואחרי שצעקו "מוות ליהודים". יותר פובליציסטים קראו השבוע "לא להתלהם" נגד הקבוצה, מפובליציסטים שהזדעזעו מהחיבור שלה עם מי שחשוד שסייע לחיזבאללה נגדנו.
כמה מנהיגי ציבור ערבים שמעתם, כשהם נדרשים על ידי מראיין נוקב להסביר מה זה אומר עליהם שצעירים מתוכם מתגייסים לדאע"ש? כמה ח"כים ערבים נתבעו בחודשים האחרונים להסביר את ההתפרעויות של בוחריהם? מי מהם נתבקש לנתח את מה שקרה השבוע למשגיח הכשרות שנכנס לטירה, ויצא באורח נס רק עם שמשות מנופצות וסלעים בתוך המכונית?
אחרי רצח הנער אבו חדיר לא היה כאן ערוץ שלא גילה הבנה להתפרעויות. כאילו שמישהו היה מגלה הבנה כלפי יהודי שהיום, אחרי רצח התינוקת, היה הולך ומפוצץ בסלעים רכבים של ערבים. בירושלים מכסחים ליהודים את הצורה מדי יום, מדי שעה, באבנים ובבקבוקי תבערה, וכשאני מדליק את הטלוויזיה אני רואה שוב את אותן תמונות מאירוע שבו יהודים הכו ערבי.
על כל פגיעה של יהודי בערבי יש אלף פגיעות הפוכות, אבל שום דבר מזה לא ניכר בחדשות. לצופה הטלוויזיה הממוצע אין מושג ירוק בתוך איזה גל טרור אנחנו נמצאים. התקשורת מעדיפה לבלבל לו את המוח על ההסתה הגזענית של יהודים בפייסבוק, וכשהיא כבר מספרת משהו אחר, זה כמעט תמיד מלווה בתיאורים ספרותיים על "זעם", על "עימותים" ועל "צעירים".
במקום טרמינולוגיה של טרור מגישים לנו את ניסיונות הרצח בכריכה רכה. לפעמים, כששומעים חדשות, ניתן ממש לדמיין כיצד עורך המהדורה יושב רבע שעה קודם לכן ושובר את ראשו בחיפוש במילון הפוליטיקלי קורקט. פעם אחת הוא יספר שזה "צעירים", פעם שנייה "תושבים" ופעם שלישית "אלמונים", העיקר שלא להגיד שאת בקבוק התבערה זרקו פשוט ערבים.
הטרור בבירת ישראל חייב היה לפתוח כאן בכל יום את מהדורות החדשות. לפני כמה ימים פורסם באתר 0404 סרטון מדהים שבו נראו רעולי פנים ערבים עומדים ללא הפרעה ברחוב מאיר נקר בשכונת ארמון הנציב, ובאמצעות קלע דוד יורים אבנים לתוך בתי השכונה. לא בשכם. לא בג'נין. בסתם רחוב בירושלים.
הנה אוסף דיווחים רק מהימים האחרונים: סלעים ואבנים נזרקו על רכבים פרטיים, אוטובוס ומיניבוס בדרך עוזי נרקיס וניפצו שמשות. רכב של חתן וכלה נרגם ושמשותיו נופצו סמוך לפסגת זאב. שמשת רכב נופצה בא-טור. שמשת אוטובוס נופצה סמוך לוואדי ג'וז. האוטובוסים למעלה אדומים נפגעו השבוע לפחות שלוש פעמים במנהרת נעמי שמר בהר הצופים וחלונותיהם נופצו. אוטובוסים ורכבים פרטיים נרגמו בהר הזיתים.
אוטובוס הותקף בדרך לכותל המערבי. אוטובוס אחר נפגע ליד מוזיאון רוקפלר ושמשותיו נשברו. בקבוק תבערה הושלך בבית חנינא. ארבעה בקבוקי תבערה הושלכו בשכונת נוף ציון. שני יהודים הותקפו באבנים וקרשים בצומת המטה הארצי, מאה מטר מחלון לשכת השר לביטחון הפנים. שוטרים הותקפו בעיסאוויה.
עכשיו, נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה שמעתם על משהו מזה. וזה בלי לדבר על כך שמפעם לפעם יורים ערבים באש חיה לתוך פסגת זאב, ושלפני כמה שבועות הציתו רעולי פנים תחנת דלק בגבעה הצרפתית. הרכבת הקלה סופגת פיגועים על בסיס יומיומי, אחרי שערביי ירושלים השמידו את כל תשתיותיה עד היסוד, ומשטרת ירושלים עומדת מול זה מפוחדת וחסרת אונים.
על השר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ, אין בכלל מה להרחיב. תחת אחריותו כבשו הערבים עמדת משטרה והצטלמו לראווה עם הציוד המשטרתי שלקחו שלל. תחת אחריותו מנהלים פורעים ערבים את הר הבית וקובעים באופן מעשי מתי ייכנסו יהודים להר ומתי לא. רכבים של עיריית ירושלים ויתרו על כניסה לחלק משכונותיה של בירת ישראל משום שהמשטרה לא מסוגלת להבטיח שהם ייצאו משם חיים.
כל זה לא ייפסק עד שממשלת ישראל תחליט שהיא מחילה את ריבונותה על ירושלים. בפועל. בכל מקום. בבנייה, בסיורים, בתחנות משטרה פעילות בתוך השכונות הערביות. אם כמה אירועים אלימים הביאו את המדינה להשתלט על ישיבה ביצהר ולהפוך אותה לבסיס של משמר הגבול, שתראה שהיא יכולה לעשות את זה גם בעיסאוויה. גיבורה על יהודים.
ויש עוד איש אחד שלא יכול לצאת נקי מהסיפור הזה. שמו ראובן ריבלין והוא נשיא המדינה שלנו. השבוע, כשהוא מקפיד על האיזון הקדוש, דיבר ריבלין על המתפרעים בירושלים, "ערבים או יהודים". ריבלין יודע שאין שום סימטריה. שאין שום איזון. אבל הוא רצה לצאת יפה. בפעם הבאה שבעולם יתקפו אותנו ויציגו אותנו כצד התוקפן, לריבלין יהיו מניות בזה.
אהרונוביץ'. תחת אחריותו מנהלים פורעים ערבים את הר הבית. צילום: רויטרס
2. הסיפור הבא מלמד מה קורה כשפקידים בכירים חסרי מעצורים מקבלים לידם כוח רב מדי. הכל התחיל כמה שבועות לפני הבחירות לרבנות הראשית לישראל ביולי 2013. הרב הראשי של צפת, שמואל אליהו, שקל אז להגיש את מועמדותו למשרה, אולם עוד בטרם הספיק לעשות זאת הוא הופתע לקרוא בכלי התקשורת הודעה שיצאה מלשכתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ולפיה יש לו כוונה לערוך לרב אליהו שימוע אם זה אכן יבחר להתמודד.
הרב אליהו, שלא זכר שתלוי נגדו חשד כלשהו, שלח ליועץ המשפטי מכתב דחוף וביקש להבין במה דברים אמורים. כמה ימים אחר כך נחת אצלו מכתבו של עו"ד ארז קמיניץ, ראש תחום ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. קמיניץ שפך על הרב אוסף גדול של ציטוטים שלו, שהצליח לאסוף ממקורות שונים, החל מעיתונים, עבור דרך תמלילי ראיונות רדיופוניים וכלה בתשובות הלכתיות שהופיעו בשמו באתרי אינטרנט שונים. קמיניץ הבהיר לרב, כי "ייתכן שבחירתך לכהונה הרמה עלולה לכאורה להימצא כבלתי ראויה", וביקש ממנו להגיב באופן פרטני על הציטוטים בתוך שלושה ימים.
זה היה מהלך תמוה, כמעט הזוי. נגד הרב אליהו, כאמור, לא התנהלה אז שום חקירה, ולרב, כמו גם למשפטנים בכירים שעמם התייעץ, לא היה ברור מכוח איזו סמכות מבקש ממנו היועץ לשכנע אותו שעמדותיו הפוליטיות או ההלכתיות לגיטימיות בעיניו, בטרם יאפשר לו להתמודד.
כך או כך, אליהו השיב לקמיניץ במכתב מהיר והבהיר לו כי חלק מהציטוטים כלל לא נאמרו על ידו, חלק אחר הוצא מהקשרו, חלק שלישי נאמר בהקשר הלכתי, חלק הובא בציטוט מתשובות שנלקחו מתוך אתרי אינטרנט שלטענת הרב מעולם לא כתב בהם, וחלק אחרון מבטא את עמדתו ההלכתית. שלושה ימים נוספים עברו עד שעו"ד קמיניץ קבע במכתב נוסף כי הרב אליהו אינו ראוי להיות הרב הראשי, ואף טרח להפיץ ברבים את ההחלטה מבלי להתייחס להסברי הרב.
זו הייתה התערבות בוטה בהליך הבחירות, אלא שקמיניץ ווינשטיין לא הסתפקו בזה. קמיניץ טרח לבקש במשרד המשפטים לעיין בתיק חקירה פלילית שהתנהלה במשטרה. החקירה הזאת הובילה לשורה של כתבי אישום, אבל לא נגד הרב אליהו שאומנם נחקר בגינה אבל התיק בעניינו נסגר בלא כלום.
עכשיו, החליטו בלשכת היועץ המשפטי להעלות באוב את התיק הזה ולדלות ממנו פנינים נגד הרב. נהגת בפרשה ההיא שלא כראוי, העיר קמיניץ במכתב ששיגר לרב אליהו וגם דאג לשלוח את הקביעה הזאת שלו, יחד עם החומרים מתוך תיק החקירה, לרשימת תפוצה ארוכה. עוד כמה ימים עברו וכל 150 חברי הגוף הבוחר קיבלו ממשרד המשפטים את החומר מתיק החקירה הישן, שכאמור נסגר שנים ארוכות קודם לכן. זה היה מעשה חסר תקדים של רדיפה פרועה.
וינשטיין. מעשה נבלה משולש. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90
התנועה למשילות ודמוקרטיה, שליוותה את הרב אליהו במאבק הזה שלו, פנתה לשרת המשפטים ציפי לבני ולנציב שירות המדינה בטענה שקמיניץ עבר על חוק הגנת הפרטיות, על חוק המרשם הכללי ועל תקנת השבים ודרשה להעמיד אותו לדין משמעתי. ניתן היה לצפות שתלונה מפורטת וממוסמכת שכזו על פרקליט בכיר שכזה תיבדק ברצינות, אבל זה לא קרה. משרד המשפטים בחר להתעלם מהתלונה.
שלושה חודשים אחר כך החליטה ועדת איתור בראשותו של וינשטיין לקדם את עו"ד קמיניץ לתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. לוינשטיין וקמיניץ אומנם היה חשוב קודם לכן שוועדת הבחירות לרבנות תדע כל דבר על אודות ההיסטוריה של הרב אליהו, אבל ככל שמדובר במועמדותו של קמיניץ, השניים דאגו שוועדת האיתור שדנה במועמדותו לא תדע דבר על אודות התלונה התלויה ועומדת נגדו.
אחרי פניות עקרות לכל המעורבים במינוי, עתרו התנועה למשילות והרב אליהו לבג"ץ נגד מינוי קמיניץ, כשהם פורשים את טענותיהם המרובות נגדו ונגד וינשטיין. יש מקרים שבהם לבג"ץ אצה הדרך. זה לא קרה הפעם. כמעט שנה עברה מיום הגשת העתירה ועד היום ובג"ץ טרם מצא את הזמן לדון בה. השבוע הגיעה שעתה של הנקמה. וינשטיין וקמיניץ החליטו להראות לרב אליהו מה קורה למי שעותר נגדם לבג"ץ.
כמה שעות לפני פתיחת הקלפיות בבחירות לתפקיד הרב הראשי של ירושלים, שהרב אליהו התמודד בהן, טרחו היועץ ומשנהו לשלוח בדחיפות לכל חברי הגוף הבוחר, בהתנדבות, מבלי שמישהו ביקש מהם, את אותו מכתב ששלחו בשנה שעברה לגוף הבוחר הקודם, המכתב עם אוסף הציטוטים של הרב. "מצאנו לנכון להעביר מידע זה לחברי האסיפה הבוחרת על מנת שיוכלו להפעיל את שיקול דעתם", כתב קמיניץ, שחוץ מלדרוש מהבוחרים "אל תצביעו עבורו", עשה הכל.
זה היה מעשה נבלה משולש. ראשית, משום שאין זה מתפקידו של היועץ המשפטי ופקידיו להתערב בבחירות. נגד הרב אליהו אין שום הליך, ומי שאמורים להחליט אם הוא מתאים לתפקידו, אלו חברי הגוף הבוחר. שנית, משום שכבר לפני למעלה משנה קיבלו וינשטיין וקמיניץ את תגובת הרב, המתכחשת לחלק נכבד מהציטוטים שהציגו. הרב, כאמור, טען אז כי ברשימה יש ציטוטים שכלל לא נאמרו על ידו, ציטוטים שהובאו מתוך תשובות שפרסם לכאורה באתרי אינטרנט, שלטענתו כלל לא עבד איתם ולא כתב בהם מעולם וכו'. שלישית, משום שמשני הפרקליטים הבכירים ניתן היה לצפות להזיז את עצמם מטיפול שכזה בעניינו של מי שעתר נגדם לבג"ץ והתלונן נגדם בפני נציבות שירות המדינה, על כך שעברו עבירות פליליות.
עכשיו, אחרי שמתבררת עוצמת השימוש לרעה שעשו בכוח המשרה, נדרשת פתיחת חקירה נגד היועץ המשפטי לממשלה ומשנהו. עד שזה יקרה, היה יכול להיות נחמד לו וינשטיין היה מואיל לפרסם ברבים גם את תיק החקירה שהתנהל אצלו בבית, אחרי שהתברר שהוא ורעייתו העסיקו בביתם באופן בלתי חוקי עובד זר בעבודות ניקיון. אחרי שנתרשם איך בדיוק הוא הצליח להימלט מהתיק ולהפיל אותו על אשתו, נוכל גם אנחנו להפעיל טוב יותר את שיקול דעתנו לגביו.