לא ריח אורנים, כי אם אדי דלק ממלאים את אוויר ההרים הצלול כיין של בירת ישראל בשנתיים האחרונות. היעדר אכיפת חוק על השכונות הערביות יחד עם הערבוב הגובר והבלתי ניתן להפרדה בין יהודים לערבים מביאים את ירושלים לסף פיצוץ. אם יידלקו אדי הדלק, הפיצוץ הזה עלול להצית אחריו את הגדה המערבית כולה.

מי בטרקטור ומי ברכב, פיגועי דריסה היו תמיד אמצעי אהוד על המחבלים הירושלמים. זה נשק זמין שיש בידי כל בעל רישיון נהיגה, ובעיר הזאת אין סוף למטרות. רק להיכנס לרכב - וכמו עבד אל-רחמן א-שלודי, המחבל מסילוואן, לעלות על המדרכה ולתת גז.

ההידרדרות במצב הביטחוני בירושלים לא החלה לאחרונה. כבר שנתיים שתושבי שכונות במזרח העיר כמו הגבעה הצרפתית וארמון הנציב חיים באווירה של טרור. נכון שהעיסוק הנמרץ של ארגוני הימין בהר הבית והרחבת ההתנחלויות היהודיות בלב שכונות ערביות הגבירו את המתח, אבל את הסיבות למה שקורה בירושלים צריך לחפש בתקופה של לפני יותר מעשור, בימים של שרטוט התוואי של גדר ההפרדה, או מה שכונה "עוטף ירושלים".

אם יש דבר אחד שגדר ההפרדה בוודאות לא עשתה זה להפריד בין יהודים לערבים בעיר. תוואי הגדר שנבנתה בירושלים רבתי הקיף רבות מהשכונות הערביות וסיפח לישראל כ-250 אלף פלסטינים שאין להם שום זיקה לארץ. יתרה מכך, בשנים שבהן נבנתה גדר ההפרדה בירושלים הייתה הגירה מאסיבית של פלסטינים אל השכונות שבצדה המערבי. האפשרות לקבל תעודת זהות כחולה ותשלומי ביטוח לאומי רק עודדה פלסטינים למהר ולקבוע את ביתם בצד הישראלי של הגדר.


צילום: אביר סולטן, פלאש 90

לפלסטינים שהגיעו לירושלים נמצא פתרון מהיר למצוקת הדיור: הערבים הזדרזו לבנות בשכונות שממערב לגדר בניינים רבי קומות כדי לאכלס את הירושלמים החדשים. התוצאה הייתה שהעיר שחוברה לה יחדיו הפכה לשסועה מתמיד. גדר ההפרדה יצרה ערבוב של שכונות יהודיות וערביות, בליל שיהיה קשה אי פעם להפריד. החיכוך לא רק שלא תרם לדו־קיום - הוא רק העמיק את הניכור בין האוכלוסיות. 

ישראל, שהייתה אמורה להחיל את ריבונותה על השכונות שממערב לגדר, איבדה באופן עקבי את השליטה במה שקורה בשועפאט ובעיסאוויה, בסילוואן ובבית חנינא. השכונות הערביות שממערב לגדר הפכו לאיים נטולי ריבונות. כל ניסיון לאכוף את החוק הישראלי דרש כניסה עם כוח משטרתי עצום לשכונה והוליד עוד חיכוך. 

היעדר היכולת לאכוף את החוק על השכונות הערביות נבע גם מערבוב גדול בסמכויות של הגופים שפועלים על קו התפר בירושלים. לקו התפר אחראים, כל אחד בקטע אחר, משטרת מחוז ירושלים, מחוז ש"י של המשטרה, פיקוד המרכז של צה"ל ומרחב ירושלים של השב"כ. עשרות דיונים, רבים מהם אצל ראש הממשלה, בהשתתפות הרמטכ"ל, ראש השב"כ והמפכ"ל, שר הביטחון והשר לביטחון פנים, לא הצליחו להסדיר את הסמכויות ולהעמיד גוף אחד שיהיה אחראי לביטחון בעוטף ירושלים.

אין עם מי לדבר

בהיעדר חוק, צמחו בשכונות הערביות תשתיות פליליות, ולצדן, כתמיד, גם פעילות טרור עממי או מאורגן. חוליות החמאס הצבאי שהתארגנו בעיר היו הקטלניות מבין תשתיות חמאס. תעודת הזהות הכחולה אפשרה להן להגיע לכל מקום בישראל. למזלנו, בשנים האחרונות לא נתקלנו בחוליות חמאס צבאי בירושלים, אבל לא חסרו מפגעים בודדים וספונטניים, כדוגמת א־שלודי, שדאגו לממש רצף של פיגועים בעיר.

מה גרם לאווירת האלימות בשנתיים האחרונות בירושלים? קשה לשים את האצבע על גורם אחד. זה התחיל בעסקת שליט, שבה שוחררו 14 מזרח ירושלמים, בהם סאמר עיסאווי, שנעצר מאז שוב ושוחרר, אבל כפרו, עיסאוויה, תוסס באלימות מאז. מאחיהם שבגדה קלטו הירושלמים את תחושת הייאוש מהסיכוי לראות סוף לכיבוש הישראלי.

וגם הישראלים תרמו את חלקם: מהעיסוק הגובר בהר הבית (והפלסטינים קוראים בשקדנות את העמודים של "מקור ראשון" שמוקדשים מדי שבוע לחיזוק האחיזה היהודית בהר); דרך ההתיישבות היהודית המתרחבת בשכונות הערביות - גם שם לרשויות האכיפה של מדינת ישראל אין שום ידיעה, לא כל שכן יכולת השפעה, על מה שקורה; ועד לרצח של הנער מוחמד אבו חדיר שהיה הגפרור שהצית סופית את להבת האלימות בעיר.

מאז, מדי ערב, יוצאים צעירים בודדים או חבורות לחפש מטרות יהודיות לתקוף, וכאלה לא חסרות בירושלים. בעקבות פיגוע הדריסה שלשום מיהרה לשכת ראש הממשלה להודיע ששב"כ "ייכנס מעכשיו למזרח ירושלים". איפה היה שב"כ עד עכשיו, תשאלו בוודאי. הוא היה שם ולא עזב לרגע, אבל זו מסוג ההודעות שדואגות לתחושת הביטחון ולא לביטחון באמת.

השר לביטחון הפנים ביקש השבוע יותר אמצעים, מודיעיניים ומבצעיים, למשטרה. זה אולי יביא ליותר של מיידי אבנים, אולי אפילו יאפשר נסיעה בטוחה יותר ברכבת הקלה, אבל זה יהיה כמו לטפל במחלה כרונית באמצעות פלסטר. בהיעדר מנהיגות סמכותית למזרח ירושלמים, אין לישראל גם עם מי להידבר בצד השני.


אמצעי אכיפה נוספים הם רק פלסטר למחלה כרונית. דנינו ואהרונוביץ'. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

נכון, הוואקף הוכיח בעבר שבכל הקשור להר הבית - הוא גורם שניתן לשאת ולתת איתו. אבל האלימות המתפרצת אינה מונהגת ואינה מוכוונת על ידי גורם אחד. חמאס היה שמח להוביל אותה, אבל הוא לא מסתמן כגורם בעל השפעה מהותית בעיר. זו אלימות ספונטנית, של קבוצות קטנות ובודדים, ולכן קשה למנוע ולסכל אותה. 

מאחר שאין סיכוי שממשלת ישראל הנוכחית תפתיע ביוזמה מדינית שתייצר אופק ואווירה אחרת מול הפלסטינים, נראה שירושלים תבסס את מעמדה כבירת הסכסוך. המהלכים הצפויים של הפלסטינים לסמן את ישראל כיעד בינלאומי לחרמות ולנידוי רק יגבירו את הניכור, וגם ההקצנה בחברה הישראלית תתרום את חלקה לליבוי האלימות בעיר.

בבלפסט, עיר מעורבת שבמשך כמה עשורים ניקזה אליה את הסכסוך האתני-דתי של אירלנד, כינו את האלימות שאפיינה את העיר באנדרסטייטמנט בריטי - "הצרות" (The Troubles).
1600 בני אדם מתו בצרות האלה במשך 32 שנות עימות.

בהשוואה לבלפסט של שנות ה-70, ירושלים נראית כמעט שלווה. אחרי שנים של שפיכות דמים, מצאו בסוף הקתולים והפרוטסטנטים באירלנד את הדרך לסיים את הסכסוך. מי שהוביל אותם לשם היה הסנטור האמריקאי ג'ורג' מיטשל. הוא הסביר לי פעם שכשהגיע לאירלנד מצא שני עמים שמאסו באלימות, ולכן המשימה שלו הייתה רק לשכנע את המנהיגים שהגיע הזמן לפיוס.

את הניסיון המוצלח שלו שם ניסה מיטשל להחיל גם עלינו ועל הפלסטינים, ללא הצלחה. האיבה בין ישראלים ופלסטינים עדיין חיה ותוססת ונדרשת מנהיגות אחרת, כזאת שתדע להוביל את העמים קודם כל להיפרדות, בדרך לשיכוך השנאה. מנהיגות כזאת, נכון להיום, לא נראית באופק. 

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10