בנימין נתניהו יצא לרגע מישיבת הממשלה ביום רביעי האחרון. זה קורה הרבה שראש הממשלה נדרש לענייניו במהלך ישיבת ממשלה ונוטש לזמן מה.

במצב כזה, אחד מסגניו או שר בכיר אחר מקבל את הפטיש, ומנהל את הישיבה במקומו. בישיבה הזו, שהתקיימה לפני יומיים, התגלגל הפטיש איכשהו לידיו של שר הפנים היוצא גדעון סער. כן, דווקא אליו. אף אחד לא מבין איך זה קרה, אבל זה קרה.

סער אחז בפטיש, נדהם לרגע, אבל התעשת מיד ועבר לנהל את ישיבת הממשלה בטבעיות סטואית. פתאום נכנס לחדר השר המתלבט גלעד ארדן. ראה את סער מנהל את הישיבה, ונבהל. "מה קורה כאן", שאל, "צריך להודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים כדי לנהל את הממשלה?", שאל. "תירגע", ענה לו סער, "זה לא הדבר היחיד שקרה כאן כשלא היית". ארדן נבהל עוד יותר. "מה, מה", שאל. הנוכחים צחקו.

הצחוק גווע כשנתניהו נכנס בחזרה, ראה מי ירש אותו, ונבהל עוד יותר מארדן. זה נראה לו כמו סצינה מסיוט לילי, ולא מישיבת ממשלה אמיתית. סער נטל את הפטיש, החזיר אותו בהכנעה למזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט, הוסיף "שלא יגידו שלא החזרתי", ונדם. "נדמה לי ששר הפנים נהנה יותר מדי", הפטיר נפתלי בנט. סער אכן נראה משועשע מאוד מהסיטואציה. נתניהו נראה משועשע הרבה פחות. לך תדע מה יקרה כשהגברת תגלה את זה.

זו הייתה אחת הישיבות המטורללות בתולדות הממשלה הנוכחית, והיו לא מעט כאלה. היו בה גם צחוקים רמים, אבל גם לא מעט צעקות וצווחות קורעות לב. הייתה גם התייחסות ראשונה, און רקורד, של שר האוצר לפיד לזקנו החדש. "שמעתי שאתה מתגעגע לחרדים בממשלה, אז גידלתי זקן בעצמי", אמר לפיד לנתניהו, לצחוקם של הנוכחים. שר מרושע אחד אמר לשכנו לשולחן ש"הוא הבטיח צמיחה ואין, אז הוא מצמח שער פנים".

אחר כך סנט סער בלפיד על "אחותו החדשה, ציפי לבני". נדמה לי, אמר סער, שכל ראשי סיעות הקואליציה כבר היו אחים שלך. "לא נכון", ענה לפיד, "אחד מהם עוד לא היה". לפיד התכוון לנתניהו, שהבין אותו מצוין. בנט, שאוהב לבחוש בקדירות כאלה, קונן מצדו על כי הודח מתפקיד האח. עכשיו אני בקושי בן דוד, אמר.

הישיבה הזו התפרסמה דווקא בזכות הצעקות שהיו בה. הפיוז של סילבן שלום נשרף בשניות, כשעלה נושא בתי הספר המקצועיים והצורך להרחיב את החינוך המקצועי בישראל. הוא פצח בסבב של צעקות רמות. "תשלח אתה את הבן שלך שיהיה פחח", צעק על נתניהו, וכשבנט ניסה להתערב, צירף גם אותו. "שהבן שלך יהיה חרט", אמר לשר הכלכלה. כל הניסיונות להרגיע אותו, נכשלו. "אתה חי בעולם של אתמול", אמר לו נתניהו. "ואתה מנסה להחזיר אותנו לעולם של אתמול", ענה סילבן.

היה ברור שהוא צועק מדם לבו. גם היה ברור שלא רק עניין בתי הספר המקצועיים מטריף אותו. תקופה לא קלה עברה על שלום. אפילו הוא, חיה פוליטית שכבר ראתה הכל, מתחיל להישבר. חלומו להיות נשיא נגוז. נתניהו נראה כמו גזירת גורל שאי אפשר להיחלץ ממנה. שלום מקנא בסער, שקינא בכחלון, שקינא בכל אלה שפרשו לפניו. החברים בליכוד אינם יכולים עוד. תשאלו את גלעד ארדן.

2. מי אתה, ראש הממשלה?

צחי הנגבי נתן ל"מעריב־סופהשבוע" ראיון ביום שישי שעבר. "נתניהו עבר שינוי מאוד משמעותי", אמר לטל בשן, "עבדתי מולו גם בעבר, ואז הוא לא היה מוכן לשמוע על פשרה מעמיקה. היום אני יודע שהוא שינה את עמדתו, לא רק כהצהרה, אלא גם בשיח אינטימי בינינו. הוא רוצה לנסות בכל דרך להביא להסדר".

כה אמר הנגבי, שנחשב היום לאחד המקורבים ביותר לנתניהו. עיתוי הראיון והתכנים שלו לא היו מקריים. כן, זה הרגע שבו צריך להרגיע את לבני. למעלה מחמש שנים שמע שמעון פרס את הטקסטים האלה מנתניהו, מאשתו, ממקורביו. שמע ושמע, עד שנגמרה לו הקדנציה. הסדר, לא יצא מזה. עכשיו לבני היא הפיסניקית התורנית וצריך למכור לה את הסחורה המשומשת הזו. הנגבי, אחד הפוליטיקאים המוכשרים והציניים ביותר שקמו כאן, לקח את זה על עצמו.

עוד לא יבש הדיו על הראיון ההוא, וביום ראשון האחרון חנך נתניהו דרך על שמו של ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר. הנה מה שאמר שם: "יצחק שמיר היה סלע. אחד הסלעים של ירושלים. צוק איתן של ממש...עוצמה פנימית יוצאת דופן, נחישות ללא סייג, תחושת שליחות יוקדת... הייתה בשמיר בעירה אידאית ואידיאליסטית עמוקה, הוא היה ריאליסט, הוא היה מפוכח, הוא היה מציאותי, הוא ודאי לא הלך שולל אחרי אשליות ואחרי תקוות שווא.

הוא ראה את המצב במזרח התיכון לאשורו, ואני אומר, לעומקו... אני חייב לומר שמקץ שנות דור, מדיניותו של שמיר, יש מי שיגיד עקשנותו, אדרבא, מדיניותו של שמיר מקבלת משנה תוקף". ועוד כהנה וכהנה.

מי שקורא את נאומו הארוך של נתניהו באותו אירוע, מבין ממנו רק דבר אחד: שמיר צדק, אני ממשיך את דרכו. אז איזה ביבי הוא הביבי האמיתי? זה של יום שישי, עם הנגבי שמפציר בנו (ובלבני) ומנסה לשכנע שנתניהו "שינה את עמדתו" באופן מהותי ואינטימי וחותר בכל דרך להסדר, או ביבי של יום ראשון, שרואה ביצחק שמיר, סרבן השלום מספר 1, מודל לחיקוי ומי שצדק?

התשובה מורכבת. ביבי האמיתי הוא שמיר. כך גדל, כך חונך, בכך הוא מאמין, והכי חשוב, זוהי גם תורתו המדינית של פטרונו ואדונו, המיליארדר שלדון אדלסון. הבעיה היא שבניגוד לשמיר, ביבי לא מוכן להצטייר כשמיר. הוא לא מוכן להודות שהוא שמיר. אולי רק כשהוא לבד בחדר עם שלדון.

הוא רוצה להיות שמיר, בלי לשאת באחריות להיותו שמיר. הוא הולך כמו יצחק רבין, אבל מתנהג כשמיר. הוא יושב על הגדר, רגל פה ורגל שם, רוקד בכל החתונות, מנסה לגזור את כל הקופונים, להיות גם וגם, בדיוק כמו בשאלה ההיא ששאל אותו אריאל שרון: לאיזו יד אתה רוצה שאני אסייע, אדוני ראש הממשלה? לידך הימנית, או לידך השמאלית?

אגב, אין לי שום דבר נגד שמיר. יש בי געגועים מסוימים לשמיר. ידענו איפה אנחנו (בימין), ראש הממשלה לא רימה, לא בילף ולא קרץ. הוא היה מה שראינו. אין פסול באידיאולוגיה של שמיר. לאף אחד מאיתנו אין מונופול על הצדק או על התבונה האנושית. רק בעוד הרבה מאוד זמן נדע מי צדק כאן. הבעיה מתעוררת כשראש הממשלה לא מוכן לגלות מי הוא, ואיפה הוא. כשהוא מנסה לתעתע בכולם ולהיות הכל ולא כלום גם יחד. פוזה של שלום, הסדר, פתרון שתי מדינות ונאום בר אילן, ופרוזה של אף שעל, אין פרטנר, אין על מה לדבר ותעזבו אותנו עם קשקושי השלום שלכם.

מדיניות התעתוע

כך החזיק נתניהו בקואליציה שלו את מפלגת העבודה בממשלה הקודמת, כך הוא מחזיק את לבני ולפיד בממשלה הנוכחית. בכל פעם ישנו הפתי המאמין התורן שלו, שנשבה בקסמיו, שממתין למימוש ההבטחות, ההצהרות, הקריצות והתוכניות הסודיות.

לשמעון פרס יש פטנט על העסק הזה. הוא כבר נסע לאבו מאזן, לחתום על הנייר, ונתניהו החזיר אותו בטרם הגיע לגשר אלנבי. פרס האמין לנתניהו שנים ארוכות, עד שהבין, מאוחר מדי, שהוליכו אותו שולל. האמריקאים האמינו לנתניהו שנים ארוכות, עד שהבינו שרומו.

איפה הסכנה כאן? מדיניות התעתוע של נתניהו גורמת לו לאבד את אמונם של בני שיחו. בזירה הפוליטית הפנימית זה נסלח. טוב, אז לבני כבר לא תאמין לו. כנראה שגם עפר שלח לא יאמין לו. האמת היא, שקשה למצוא היום פוליטיקאי ישראלי אחד שיאמין לו.

הבעיה היא שגם בממשל האמריקאי, וגם בלונדון, פריז, ברלין ומוסקבה לא יאמינו לו. אף אחד לא מאמין לאף מילה שיוצאת מפיו. האמריקאים אוהבים שאומרים להם את האמת. אם נתניהו היה אומר להם מראש את תורתו האמיתית, הם היו מנסים לייצר עבודה משותפת בגבולות הגזרה האלה.

אבל הוא העדיף לתעתע בהם. את הקרדיט על נאומי ודיבורי השלום הוא כבר מזמן לא מקבל. העניין הוא שזה לא רק הקרדיט שלו. מדובר בקו האשראי של החיים שלנו. ישראל שוכנת על גדות הגיהינום. בימים כאלה זקוק מנהיג ישראלי לכל האשראי הבינלאומי האפשרי כדי שיהיה לו חופש פעולה לפעול בכוח נגד הטרור. לנתניהו אין קו אשראי. זו הסיבה שלא העז להיכנס באמת לעזה. זו הסיבה שהוא לא מעז לדכא באמת את האינתיפאדה העירונית בירושלים. זו הסיבה שהוא מדבר גבוהה־גבוהה, אבל עושה נמוכה מאוד. אין לו ברירה.

האמריקאים כבר עיכבו משלוחי תחמושת קריטיים במהלך צוק איתן. זה לא היה עיכוב מינורי ולא תקלה טכנית. זה היה מכוון. בפעם הבאה, זה יכאב יותר. נתניהו החריב את היחסים עם אמריקה, איבד את אמונה של אירופה, חטף בראש אפילו מבן בריתה החשוב ביותר של ישראל במזרח התיכון לאורך דורות, השלטון ההאשמי בירדן (המלך עבדאללה היה בוטה במיוחד השבוע). כל זה קורה כי הוא לא משכיל לשלם את תעריף הכניסה למועדון האשראי הבינלאומי הנדרש למנהיג במצבו.

האשראי הזה חשוב להמשך קיומה של מדינת ישראל. אבל נתניהו לא מסוגל לזכות בו. חשוב לו יותר לשמור על הקואליציה מאשר על המדינה. איש אמיץ אחד למרבה הצער, לבני היא היום משתפת הפעולה הגדולה ביותר של נתניהו. הברית החדשה שלה עם לפיד היא קשקוש ממורטט שלא יחזיק מים.

הטיקט של לבני הוא התהליך המדיני. אין בלתו. על זה היא רצה, בשביל זה היא קיבלה שישה מנדטים. זה מה שהיא חייבת למצביעיה. התהליך המדיני היחיד שלבני יכולה לקוות אליו עכשיו הוא מו"מ לשלום, או לפחות לרגיעה ביחסים בין ישראל לארה"ב.

עם הפלסטינים אין על מה ועם מי לדבר, היא יודעת זאת היטב. חוץ ממנה ומג'ון קרי, יודעים כולם שכל עוד נתניהו ראש הממשלה וליברמן שר החוץ, חבל על הזמן של כולנו. ולכן הייתה צריכה לבני לעזוב את ממשלת נתניהו לאלתר. זה מה שלבני הישנה ההיא, הייתה עושה. אבל יש לנו היום לבני חדשה. היא, את הלקח שלה למדה. היא הייתה באופוזיציה ארבע שנים עם 29 מנדטים. היא נשארה בחוץ כשהייתה צריכה להיות בפנים, אז עכשיו היא תישאר בפנים, כשהיא חייבת להיות בחוץ.

השגיאה לעולם חוזרת. כדי לנסות לרפד את הבושה, היא הכריזה על אותה ברית פיקטיבית עם לפיד, שמלמל משהו לא מחייב בתגובה. כן, בטח, היא ויאיר יחזירו את נתניהו לשולחן המו"מ, ובא לציון גואל.

אפילו בהצבעה על החוות הסולריות בהתנחלויות המבודדות הם הפסידו בממשלה ביום רביעי האחרון, אז תהליך מדיני הם רוצים? למה אי אפשר להטיל אשמה דומה על לפיד? כי ללפיד יש שליחות. הוא לא נבחר לכנסת על תהליך מדיני, אלא על הניסיון להציל את המעמד הבינוני בישראל. זה לא שהוא מצליח. מצבו די נואש. אבל הוא חייב להמשיך לנסות. זה מה שהוא הבטיח. הוא שר האוצר. הוא חייב להעביר תקציב, לנסות לראות מה ייצא ממע"מ אפס. זוהי תוחלת חייו, ולכן אין מה לדרוש ממנו כרגע לצאת. לבני נמצאת בסיטואציה אחרת לגמרי. כן, ישנה גם ההגנה על "שלטון החוק", אבל בואו נודה באמת. גם כאן היא לא ממש מחוללת נפלאות.

אבל כרגע אין בה עדיין האומץ הנדרש כדי לצאת שוב החוצה. המפלגה שלה שסועה וקרועה. עמרם
מצנע ועמיר פרץ, שרוצים לכאורה לפרוש, לא משתפים פעולה זה עם זה. פרץ התגנב לממשלה מתחת לזקנו של מצנע, וככה זה גם נראה. פרץ אומנם היה השר היחיד שהתנגד לתקציב, אבל לדברי גורמים פוליטיים זה נעשה בתיאום מוקדם עם לשכת ראש הממשלה. הוא יתנגד, ויישאר.

פרץ נמצא במלכוד. הוא כבר פרש מספיק. עזב מפלגות, הקים מפלגות, חזר ועזב שוב. יש לו כדור אחרון במחסנית. הוא לא רוצה להיות חתרן. פרץ הוא האחרון שאפשר להגיד עליו שהוא דבוק לכיסא. הוא מכיר מקרוב את נזקה של ממשלת נתניהו. נדמה לי שהוא בשל לעשות מעשה, די בקרוב.

הצדיק היחיד בתמונה הנוכחית הוא ח"כ אלעזר שטרן. כבר סופר כאן על יוזמת הגיור שלו, שהייתה אמורה להיות חוק, אבל בלחץ של נתניהו קופלה לכדי החלטת ממשלה (שמספיקה לאור המצב החוקתי). נתניהו גרר את שטרן חודשים ארוכים. תביא הסכמה של בנט. הביא. תביא את זה בכתב. הביא.

נתניהו המשיך לגרור רגליים, להבטיח ולא לקיים, להישבע שהוא הולך על זה, ולא ללכת, עד שהמרצע הבאוש יצא מהשק והתברר שביבי מנסה לשקם את הברית שלו עם החרדים, על חשבונה של נועם כהן, בת 21 מקיבוץ יפעת, בתו של לוחם סיירת מטכ"ל (שנישא למתנדבת בריטית לא יהודייה), שהממסד הרבני החשוך לא מכיר בגיור שלה (שנעשה במסגרת צה"לית) רק כי היא גרה בקיבוץ.

אם תעבור לעיר, תוכרז מיד יהודייה. קיבוצניקית? לא בבית ספרנו. לבית הספר השחור הזה גורר נתניהו את כולנו. הוא גם מתנגד לבחירות, וגם מתכונן אליהן. גם בעד שינוי המונופול החרדי על הגיור, וגם מנציח אותו. גם מבטיח שלום, וגם מרחיק אותו. לתועבה הזו תורמת עכשיו לבני, ותורם לא בכוונה גם עמיר פרץ.

אלעזר שטרן הוא היחיד שמבטיח ומקיים. הוא בא לכנסת בגלל הגיור. זה בוער בנפשו. בצדק. יש מאות אלפי ישראלים מצוינים, משרתים, ציוניים, שלא יכולים להיות כאן אזרחים רגילים בגלל הממסד החרדי הפרימיטיבי.

זהו פילוג של העם היהודי, זוהי הדרה של חלק ניכר מהיהודים, זהו פשע נגד היהדות. אם המאמץ להעביר את החוק. ביום שני ייכשל, שטרן מבטיח לפרוש מהקואליציה ולהפוך לאופוזיציה של איש אחד. איש אמיץ אחד.

ענני המלחמה

בינתיים, עד שנמתין לפעמי השלום, מתקדרים מסביב ענני המלחמה. שר קבינט בכיר מאוד מעריך שעוד לפני הבחירות צפויה לנו מלחמה. לא, הפעם לא נגד חמאס. נתגעגע לחמאס. הפעם נגד חיזבאללה, ואולי גם סוריה ואיראן. החוצפה ההולכת וגוברת של חיזבאללה בצפון מקבעת את ההערכה שההרתעה שהושגה במלחמת לבנון השנייה באה אל קצה. חיזבאללה שינה מדיניות בגלוי ומחפש מגע עם צה"ל דרך פיגועים ברמת הגולן ואמצעים נוספים.

תעוזתו של הארגון הולכת וגוברת. נדמה שהפחד של נסראללה חלף. אולי זה הניסיון המבצעי שנרכש בסוריה, העובדה שחיזבאללה לוחם כצבא לכל דבר, תוך הפעלת מערכות חטיבתיות, תוך איסוף מודיעין מודרני, שימוש בכלי טיס וחידושים נוספים, מחזקת את הביטחון העצמי שלו. על פי ההערכה הזו, המעצמות בראשות ארה"ב יגיעו להסדר עם איראן בנובמבר או בינואר הקרובים. ההסדר הזה יהיה, כמובן, רע לישראל. האיראנים ישאבו ממנו עידוד רב ויראו עצמם חופשיים לחזור לעצמם.

זאת אומרת, לחזור למאבק הגלוי נגד ישראל. איראן כבר לא תזדקק לחיזבאללה כעונש פוטנציאלי על מתקפה ישראלית נגד הגרעין האיראני. מתקפה כזו לא תבוא, כי הגרעין האיראני הושעה בהסדר עם העולם וישראל לא יכולה להתערב בסוגיה.

זהו סוג של מלכוד שייכפה על ישראל, שתמצא את עצמה מול איראן כמדינת סף גרעינית וללא יכולת תגובה אמיתית. המצב הזה עלול, על פי ההערכה, להביא להתלקחות רבתי מול חיזבאללה, או אפילו להתלקחות של מלחמה אמיתית בין ישראל לאיראן, על כל המשתמע מכך. האמת היא שעדיף לא לחשוב על זה. ביצועיה של ישראל מול חמאס לא הוסיפו דבר להרתעה הכוללת באזור המטורף שבו אנו חיים.
הפרדוקס הוא, שרק ראש ממשלה שנתפס שמאלני וחותר לשלום אמיתי, יכול היה לבצע את מה שצריך היה לבצע בעזה, ולהגביר את ההרתעה הישראלית מול החזית הצפונית. אחרי שנסראללה ואדוניו בטהרן הבינו שישראל נמנעה אפילו מלהכריע ארגון קטן ומבודד כמו חמאס, הם שואלים את עצמם ממה יש להם לפחד. השאלה במקומה. מי שצריכים לפחד עכשיו הם אנחנו.

ברק? הוא תמיד חוזר. שני ספינים הקשורים לאהוד ברק מופרכים לאחרונה. הראשון, שמועת המחלה. ובכן, ברק בריא לגמרי. טוב שכך. איש לא מאחל לו לחלות. אין לו אלצהיימר, למזלו של האלצהיימר. אז מה הוא לא הכחיש את זה במהלך כל החודשים האחרונים? כל מה שברק היה צריך לעשות זה להבליח בראיון טלוויזיוני זה או אחר, להיראות טוב, להגיד שהוא בריא ולהפסיק את גל השמועות. הוא עשה את זה בשישי.

זה מזכיר לי את יוני קורן, ראש מטהו של ברק, שטען בזמנו שנכשל בבדיקת פוליגרף בגלל מחלתו. הטענה הופרכה אבל קורן יודע, גם ברק יודע, שאנשים חולים לכאורה יתחמקו בקלות יתר משיניו של שלטון החוק.

הסיפור השני בעניין ברק קשור לקאמבק שלו. מזל מועלם פרסמה את הידיעה המשובחת הזו ב"אל מוניטור" השבוע. האם ברק באמת יחזור? לא יודע.

הוא תמיד חוזר. אבל הפרסום הזה אופייני לברק. כעת, כשהלהבות מתחילות ללחך את שולי גלימתו, כשאמורה להתחיל חקירה לבירור החומרים הסודיים ביותר שהגיעו למקורביו במשרד הפרסום מקאן
אריקסון, כשתחקיר מטלטל שנעשה על ידי עיתונאי ותיק באשר להשמדת הקלטות בלשכתו כבר עושה לו כנפיים, כשהאמת מתחילה להזדחל מבין הצללים, מתחיל ברק להפיץ שהוא חוזר.

למה? כי מעמדו של אזרח מן השורה שונה ממעמד של מי שתכף ומיד יחזור למעמד בכיר בממשלת נתניהו המי-יודע-כמה. רמז עבה ליהודה וינשטיין, הסנגור הלאומי, שמתרחק מחקירת פוליטיקאים כמו ממגיפה. אז הנה אני, חוזר למרכז הבמה, תעזבו אותי בנחת.

ביום חמישי פרסם גיא פלג בחדשות 2 שהקלטות האבודות מלשכת אהוד ברק נמצאו בכספת של אחד הקב"טים שלו. אני מציע לא להתרגש. בפרשה הזו, בצד של ברק, הכל מתוכנן ומחושב. אם אני מכיר היטב את ברק, הרי שיש כאן ספין מאורגן מטעמו. הוא יודע שהתחקיר על הקלטות האבודות שלו עומד להתפרסם
בקרוב וזוהי מכת המנע.

אם אני מכיר את ברק, עוד לא נולדה הקלטת שתכיל משהו מרשיע על אודותיו. לא סתם הוא הגיע עד הלום. ברק מנהל עכשיו מלחמת מאסף. למרבה הצער הסטטיסטיקה מצביעה על כך שיצליח בה. במלחמות האלה הוא תמיד מצליח. מפעם לפעם הוא מותיר מאחוריו את המדינה אפופת להבות ועשן, אבל את נפשו ממלט בכישרון. זו ההתמחות שלו, זה הוא הכי טוב.

ברק התראיין בשישי במגרש הביתי שלו, אצל השופר הפרטי שלו. הוא לא נשאל שם על רכישת מטוס האימון האיטלקי לחיל האוויר, שנעשתה בתקופת כהונתו. מטוס הקרב הזה קורקע השבוע על ידי צה"ל (כפי שפורסם ב"ממון" של "ידיעות"). התקלות החוזרות ונשנות במטוס היו ידועות עוד לפני עסקת הרכישה, ובכל זאת היא בוצעה. אם היה כאן שלטון חוק, העסקה הזו הייתה נבדקת.

כמו גם עסקת הצוללת השישית שצה"ל סירב לרכוש, אך נכפתה עליו על ידי משרד הביטחון. כמו עוד עסקאות רבות נוספות (הגז הפלסטיני, נניח). אבל ברק לא באמת צריך לדאוג. שום דבר שקשור אליו לא ייחקר לעולם. להקת העיתונאים המשרתים אותו נמצאת כרגע בכוננות עליונה. התוכנית הגדולה של ברק נכשלה, כמו כל התוכניות הגדולות שהגה מאז ומעולם. הקובייה האחרונה תמיד מפספסת במשהו את המנוף, שאמור להפעיל תגובת שרשרת, שאמורה לייצר משהו שרק הוא מבין. אז אין מה לעשות.

לא יהיה כתב אישום נגד גבי אשכנזי. ברק יצטרך להמציא משהו אחר.

# # #

ודבר קטן לסיום: רפורמת הבחינות הפסיכומטריות של משרד החינוך היא רפורמה נכונה, חיונית וחשובה. היא תתרום להקטנת הפערים העמוקים בהזדמנויות בחינוך שלנו. עכשיו כדאי ששי פירון יפשיל שרוולים ויטפל גם בנושא ההקלות שמקבלים תלמידינו המאובחנים כסובלים מליקויי למידה והפרעות ריכוז שונות.

לא יכול להיות שבאזור המרכז ייהנו מההקלות הללו 50% מהתלמידים, ואילו בפריפריה רק 5% . זה מופרך לגמרי, זו אם כל האפליות ומקור כל הצרות. לילדים בפריפריה אין את אלפי השקלים הנדרשים כדי לעבור אבחון מקצועי יקר, שפירותיו משתלמים.

הסרט המצוין של שרון כידון בערוץ 2 השבוע המחיש את השערורייה הזו. פירון, לטיפולך.

[email protected]