רציחתה של חיה זיסל בראון ז"ל בגיל שלושה חודשים בלבד הביאה לשיא את ההתפרעויות הנמשכות זה כמה חודשים במזרח ירושלים ובשכונותיה הערביות, אך יותר מכך: היא הציבה לראשונה את התופעה במרכז הבמה התקשורתית והנחילה אותה לתודעה הציבורית.
יש להתפרעויות, כמובן, סיבות ירושלמיות מקומיות: הרגישות סביב כל שינוי סביב הסטטוס בהר הבית הגוררת הסתות מכל הסוגים והמינים, רצח הנער הפלסטיני לאחר חטיפת ורצח הנערים ליד חברון, אכלוס שכונת סילוואן ביהודים, וכמובן הסיבה הבסיסית, הקשורה בפיגור הכלכלי של השכונות הערביות.
לא חסרות סיבות ל"כעס" הפלסטיני בירושלים. ושוב עולה השאלה: האם לפנינו מיני אינתיפאדה חדשה? האם תתגלגל לאינתיפאדה בכל שטחי יהודה ושומרון? ביולי 2013 פרסמתי במדור זה מאמר שנשא את הכותרת "עניין של הגדרה", ומתחת לה כותרת המשנה: "הטענות שלפיהן אנו לפני אינתיפאדה שלישית מתעלמות ממה שקורה ביהודה ושומרון. כבר כעת ישנם שם אירועים אלימים מדי יום ביומו שלא מדווחים בתקשורת".
סיטואציה שקיימת כבר תקופה ארוכה. צילום: פלאש 90
בדיוק לפני שנה, בעיצומו של המו"מ עם הפלסטינים, כותרת מאמר אחר הייתה: "אנו באינתיפאדה שלישית", כשהכוונה היא למה שהפלסטינים קוראים "ההתנגדות העממית". במה מדובר? יאסר ערפאת דגל במאבק מזוין חם, וכך הייתה גם האינתיפאדה השנייה. אבו מאזן ויתר מעשית (לא עקרונית) על מאבק מזוין נגד ישראל, בעוד חמאס ממשיך לדבוק עקרונית ומעשית במאבק זה.
כעת אבו מאזן מציב מודל חדש: מאבק מדיני, משפטי והסברתי נגד ישראל בזירה הבינלאומית, ותפיסת "ההתנגדות העממית" בשטח. ההחלטה הפורמלית על כך נפלה כבר בוועידת פת"ח (שהיו"ר שלה הוא אבו מאזן) באוגוס 2009.
כלפי העולם הוצגה "ההתנגדות העממית" כהתנגדות לגיטימית, בלתי אלימה, שוחרת שלום, נגד "הכיבוש הישראלי". משהו נוסח ההתנגדות הבלתי אלימה של גנדי במאבקו בהודו נגד הבריטים. לא היה נאום באו"ם שאבו מאזן לא הזכיר בו את "ההתנגדות העממית". מה קורה בפועל? היא אכן הייתה (עד עכשיו) ללא הפעלת אמצעי לחימה חמים. מופעלות בה זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, דקירות סכין, דריסה, השחתת רכוש וכמובן טונות של הסתה תמידית.
לא מדובר במשהו ספונטני (למעט מקרים בודדים) אלא במשהו מאורגן בעשרות "ועדות עממיות", ועדה מארגנת עליונה ברמאללה, כאשר הרשות הפלסטינית מעניקה סיוע כספי ולוגיסטי.
פעולות האלימות "הקרות" של ההתנגדות העממית צברו תאוצה ב-2012, פרחו ב-2013 (תוך כדי המו"מ) ושגשגו ב-2014 . מדובר במאות פעולות, יומיומיות, שלא דווחו כלל וכלל בתקשורת הממוסדת שלנו, ושווקו בהצלחה על ידי הרשות בזירה הבינלאומית במקביל למאמץ המדיני לבודד ולהחרים את ישראל. מה שאנחנו רואים עכשיו בירושלים הוא צורה "ירושלמית" של ההתנגדות העממית, שהשוני בינה לבין מה שהתרחש בשטחים בשנתיים האחרונות הוא בשלושה דברים : יותר התפרעויות המוניות, יותר רגשות בשל הר הבית, ולראשונה בכותרות.
אז מה עושים? מובן שכל האמצעים הפרטניים המוצעים להרגעה (של ערבים ויהודים כאחד) ולכפיית סדר - טובים לירושלים. השאלה הרחבה היא: כיצד מתמודדים עם האסטרטגיה הרב ממדית של אבו מאזן? רק לא, למען השם, בעוד בנייה בשטחים, בעוד התנחלות, בעוד אכלוס בשכונות ערביות, בעוד "תשובות ציוניות".