כל נסיעה שעושה ישראלי לפריז מעוררת קנאה יוצאת דופן אצל הנותרים מאחור. אך לא קל להיות ישראלי בבירת צרפת בימים אלה. ביקרתי בה בשבוע שעבר כדי לקדם מיזמי שלום בקרב מעצבי דעת קהל מובילים.

פריז עצמה לא משתנה: השארם הצרפתי עדיין במיטבו, אינסוף רומנטיקה, אסתטיקה אולי יותר מאתיקה, החיים האלגנטיים ביותר בעולם. מה שכן השתנה הוא היחס לישראל.

לעולם לא שמעתי את בכירי הצרפתים בממשל, בעיתונות ובעולם הרוח מתבטאים בחריפות כזו כלפי ישראל, ובדאגה עמוקה ואמיתית שואלים: "מה קורה לכם? הפכתם ממודל עולמי של שוויון חברתי, של ליברליזם ודמוקרטיה תחת אש, של הומניזם אחרי שואה, לחברה גזענית, כובשת, פרנואידית ושונאת זרים".


אירופה מתנערת עם השוואות לדרום אפריקה. צילום: פלאש 90

הייתי בפריז עשרות פעמים בעבר עם שמעון פרס. ראיתי כיצד ראשי צרפת אניני הטעם אוכלים מכף ידו מנות של שלום מזרח-תיכוני ושיתוף פעולה עם ישראל. סיפור בניית האומה של ישראל ריתק את הצרפתים. לא עוד. בין צרפת הרשמית לישראל הרשמית מתרחש דיאלוג של חירשים. הצרפתים מנסים לשכנע שחירות הפלסטינים היא תנאי לביטחון שלנו.

מול השיח הערכי, הם שומעים מנציגינו כי דווקא השליטה בעם האחר תביא לביטחון; וכי אסור לתת
חירות לפלסטינים בגדה, שמא זו תהפוך לחמאסטן. לדברי בני שיחי, "אנחנו מדברים על חופש ועל זכויות אדם ונענים בכיבוש ובהתנחלויות". יש שייחסו את הביקורת לאנטישמיות, כרגיל ובכל מקום. יש בצרפת אנטישמים, כמו בכל מדינה. אך מדובר כאן באנשים שאוהבים את ישראל, ויש הרבה כאלה.

צרפת אינה בודדה באירופה. שוודיה ואנגליה הולכות באותה דרך. גם הולנד המקדמת חרם נגד מוצרים מההתנחלויות. נותרנו אולי עם ברלין, וגם זה בסימן שאלה. זהו שבר עמוק. ישראל של היום מאבדת לא רק את שותף הסחר העיקרי, אלא גם את השותף הערכי והרעיוני החשוב. אנחנו מעדיפים להשתייך לאירופה, ולא למזרח התיכון.

אך האירופים לא רוצים בנו יותר, כי לדעת רבים אין אנו עוד משתייכים למסד הערכי שמייחד אותם: אנטי־קולוניאליזם, כיבוד זכויות אדם ותמיכה בדו־קיום בשלום. בירושלים הרשמית נוטים לזלזל בתהליך זה. "זו בסך הכל אירופה. רק אמריקה קובעת", אומרים שם, ומגנים את "הצביעות האירופית". ברגע שהתמיכה הערכית נאלמת דום, כפי שבא לידי ביטוי בפריז, גם התמיכה הפוליטית והקשר הכלכלי הם בסכנה.

יש כבר אנשי מדינה ורוח המשווים אותנו לדרום אפריקה של פעם, ומכאן הדרך לחרם היא קצרה. גם ארה"ב לא מחוסנת מהשפעת בעלות בריתה העיקריות מעבר לאוקיינוס. בני שיחי הצרפתים דיברו על ישראל החדשה, ישראל של בנט, של התנחלויות, של חקיקה גזענית, של התנחלויות; לא ישראל של פרס.

לא קל לשכנע שאין זה המצב. הבעיה מצויה כאן, ולא בפריז. אמרתי לחברי שאני מאמין שנחזור לדרך הערכית והחכמה, כאופטימיסט חסר תקנה. ואם לא, כדברי הסיום של הסרט "קזבלנקה": "תמיד תהיה לנו פריז".

הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת "יאללה - מנהיגים צעירים"