חתול בשק. מוכרים לכם חתול בשק ושאף אחד לא יספר לכם אחרת. יגידו לכם שהחיים שלכם ישתנו, שההרגלים שלכם יתהפכו, שלא תזהו את סדר העדיפויות שלכם, שהזוגיות שלכם כבר לא תהיה אותו הדבר והכל יהיה נכון.
בקורס ״מבוא להורות א׳״ (שנלמד בבית הספר של החיים בלבד, כמובן) ייגעו איתכם בכל הנקודות הקריטיות ורק דבר אחד קטן ישכחו לספר לכם. 30 שנה אני מדמיינת לעצמי כמה כיף יהיה לעשות עם הילדים שלי את הדברים שאהבתי לעשות כילדה ונשארו איתי לאורך השנים; לשבת שעות מול סרטים מצוירים עם קערת דגנים מהסוג הגרוע ביותר שתתמוטט אם רק נוסיף לה עוד גרגר אחד.
לבהות בגלים עם גלידה מטפטפת, מצופה בחול כשהעור צורב כבר ממלח ושמש - ביס גלידה, מציצת מלח מהשיער, ביס גלידה... וחוזר חלילה. לילות של צחוקים בלי שינה. ללכת לישון גמורים אחרי יום מפרך בלי להתקלח. לאכול בלי סוף ומיד לאחר מכן לעלות על מתקנים בפארקי השעשועים. להתגלגל על דשא.
צילום: אינג אימג'.
ואז הגיעו הילדים, הדשא שרציתי להתגלגל עליו התמלא בצרכים של כלבים וסיבוב מהיר של יותר מ150 מעלות יגרום לי, די בוודאות, לאבד - את ההכרה. הפער בין המציאות כהורה לבין הפנטזיות כרווק ללא ילדים הולך ומתגלה במלוא כיעורו ככל שעובר הזמן ומותיר אותי עם מחשבות תהומיות, במיוחד השבוע.
הנה לדוגמה, בראשון הזננו את מחוגי השעון שעה אחורה. ליל ההחלפה לשעון חורף היה אחד האירועים האהובים עלי בשנה. מי לא אוהב לישון שעה נוספת וכבונוס לקבל תחושה של אירופה אף על פי שכאן עדיין 30 מעלות בצל.
עכשיו, במקום תחושת ה״דפקתי את העולם וזה עוד מעוגן בחוק״, אני כבר שבועיים שקועה במרה שחורה ממחשבות על הג׳ט לג של הילדים שיגרום ליקיצה בארבע לפנות בוקר. אין לדעת מתי הם יתגברו על העניין הזה או על מצב הרוח הרע בשעה הזאת שייאלצו להחזיק בה מעמד לפני השינה שהתאחרה לה.
אם זה לא מספיק, צפויים לנו חודשים של חושך שיגרש אותנו לבתים מוקדם מדי ותחושה של לילה מהסוג שמרגישים בקטבים בשיאי העונות. מי בכלל צריך להחליף שעון? מה העניין עם זה? ברגע שהמצאת החשמל הגיעה לכל משקי הבית ולרחובות הערים אפשר היה לוותר על הסיפור הזה, לא? הזריחה בכל מקרה תהיה מאוחרת והשקיעה תהיה מוקדמת גם אם לא נזרז אותה, אז למה אנחנו מתערבים?
לדבר על חופשות ועל חוסר ההתאמה לעולם העבודה זה כבר נדוש, אז בואו נדבר על סוגיית האוכל. אף אחד לא גילה לי לפני עידן ההורות שמרגע שהילד יודע לבקש ולהביע את רצונותיו - אתה, כאדם בוגר, צריך להחריש אוכל.
אני מדברת על הרטבת במבה, אכילה במחשכים, ציפייה שהילדים ילכו לישון כדי לפתוח שולחן, העמדת פנים לגבי מיני מזונות שהם אינם טעימים ואין לך עניין בהם אף שבלב בא לך לצלול אליהם ראש - כזאת החרשת אוכל. כל דבר שהם רואים ביד שלך הם מבקשים לעצמם, האכלנים החברתיים האלה. הם הילדים שלי, הם החיים שלי, אני אתן להם מה שירצו ועוד יותר מזה, אבל בחייאת, איך הם מצליחים לזהות את החלק בצלחת שאני אוהבת במיוחד ודורשים בדיוק אותו?
אתה כבר לא יכול לפנק את עצמך ברעל טהור מהסוג שאתה אוהב, כי אתה יודע שזוג עיניים קטנטנות נעוץ בך, מצפה לראות מה אתה בוחר להכניס לפה שלך ואז מבקש גם.
חופשות משפחתיות הן חופשות עבורם. אתה מוצא את עצמך מפורק אחרי שלושה ימים של מרדפים אחריהם. מפרגנת. אבל אם זה הסידור, צריך גם להכריז על קדושת שנת הלילה הרצופה ועל סנכרון מלא בין הילדים כשמדובר בשנת צהריים.
כל הסכם אחר יידחה על הסף. אם רק מישהו היה מוכן לשאת ולתת איתי...סרטים מצוירים מדובבים זה פשוט לא אותו הדבר, והניסיונות החוזרים ונשנים של הבת שלי לאכול כמה חול שרק תוכל להכניס לפה בים, לא מאוד הצחיקו אותי. גם לא אותה, אגב, ובכל זאת היא לא ויתרה. לפחות אני יכולה לתת לה נקודות על נחישות.
וישנו גם הצד השני. בתקופת טרום הילדים מעולם לא חשבתי שאפשר להתלהב כל כך מחיוך, מהברות ראשונות, מזחילה, מקשר עין. מי בכלל חושב על כמות הפעמים הראשונות שלו כבן אדם? אף אחד. אנחנו לא זוכרים את רוב הפעמים הראשונות שלנו, אז אנחנו לא יכולים לצפות להן. כשהן מגיעות דרך העיניים שלהם זה פרס אמיתי.
אז זה המצב, חברים. מלידה ועד, נגיד, עשר שנים אחרי - ויתרתם על אוטונומיה, על מידה רבה של אינטימיות, על החופש שלכם לעשות מה שאתם רוצים מתי שאתם רוצים ובתמורה אתם מקבלים גרסה חדשה (לעתים אטרקטיבית, לעתים לא) של חוויות ילדות מזווית חדשה.
ידעתי שכל זה יקרה, אבל לא ראיתי בחוזה שכמה מהאירועים המשמחים ביותר בשנה יהפכו חברבורותיהם ומשמעותם תשתנה באופן כל כך קיצוני. יש להם מזל שהם כל כך חמודים החבר׳ה האלה.