הניסוי שערכו חוקרים בכוחו הסוגסטיבי של זיכרון בדוי הם הניחו בפני משתתפת תצלום שלה ושל אביה בלונה פארק, שנמצא לטענתם באלבום התמונות המשפחתי.
המשתתפת הייתה מעט ספקנית. לא היה לה זיכרון חד של האירוע הזה, אבל תצלומים לא שיקרו בעידן שקדם לפוטושופ, ועד מהרה חזרו אליה זיכרונות מאותו יום קסום עם אביה והיא הוצפה בפרטים נוסטלגיים בהירים להפליא. אלא שהאירוע מעולם לא התרחש, ואת הזיכרון היא שחזרה ממש כפי ש"שחזרו" החוקרים את התמונה שלא הייתה אלא מונטאז' מתוחכם.
ד"ר סוזן קלנסי שמעה על הניסוי הזה וכשהצטרפה מיד עם סיום לימודיה למחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד החליטה שאת השנים הבאות תקדיש למחקר לתחום מעורר המחלוקת מכולם: "זיכרון טראומה", הנמצא במחלוקת עזה ויצרית ששורשיה מגיעים עד למאה ה-19, לקליניקה הפרטית של זיגמונד פרויד בוינה, ומתפשטים מעבר לתחום המדעי, אל תחומי ההוויה הציבורית האחרים.
איור: ליאב צברי
השאלה די פשוטה: האם זיכרונות כואבים מאירוע טראומטי יכולים להיות מודחקים ולהישכח לחלוטין, ואז, בעזרת גירוי או תהליך טיפולי, לשוב ולהתעורר באופן ספונטני? פסיכואנליטיקנים שעיצבו את התפיסה, חוקרים וקלינאים רבים משוכנעים שכן. הרי התפיסה הרווחת של מערכי הנפש נשענת על יסודות ההנחה שבני אדם מגינים על עצמם מזיכרונות ילדות שיש בהם איום ממשי על שלמותם הנפשית באופן אינסטינקטיבי.
מנגד, קבוצה לא מבוטלת של פסיכולוגים דוחה את האפשרות הזאת באותה מידה של נחרצות. טראומה אמיתית, הם אומרים, כמעט אף פעם לא נשכחת וזיכרונות משוחזרים אשר נמשים מהתת מודע עשורים אחרי שננטשו שם, באמצעות היפנוזה או כלים אחרים, הם כמעט תמיד כוזבים.
מעטים כיום מכחישים שתופעה של זיכרון כוזב, או זיכרון בדוי, קיימת. אף אחד גם לא מטיל ספק בכך שהזוכרים את חייהם מגלגולים קודמים - או את המסע בחללית אחרי שחייזרים חטפו אותם או את חוויית המוות שלהם על מנהרות האור והשלווה השמיימית שהתלוותה אליו - משוכנעים פעמים רבות באמיתות הזיכרון ועם השנים נוספים לו פרטים רבים ומורכבים עד שהוא הופך למרכיב אותנטי במיתולוגיה הפרטית של חייהם.
הקושי להבחין בלי כל ספק בין זיכרון אמיתי לזיכרון כוזב הוא לא רק עניין מדעי. בראש ובראשונה זה עניין משפטי בעל השלכות אישיות, חברתיות ופוליטיות הרות גורל.
...
לחלום שחלמה ורד שמואל, אישה בת 38, באוקטובר 1998 בניו יורק, הייתה השפעה סוערת על כל מדורי הקיום הללו שגליה התפשטו אף מחוץ לגבולות הארץ. אף כי בחלום עצמו, מעורר מבוכה ככל שיהיה, לא היה דבר חריג, אם תשאלו את פרויד.
ורד חלמה שהיא ואביה מקיימים יחסי מין, דבר שהוליד לדבריה הצפה ספונטנית של שברי זיכרון שהלכו והתבררו לה תוך כדי תהליכים טיפוליים ועבודה פנימית. שלוש שנים אחרי החלום חזרה ארצה והגישה תלונה במשטרה וזו לשונה: מאז שהייתה פעוטה בת 3 ועד גיל 11 התעלל בה מינית אביה, בני שמואל, כמעט מדי לילה.בינואר 2003 הוגש כתב אישום נגד האב, ובספטמבר השנה, אחרי שתי הרשעות בבית המשפט המחוזי וערעור בעליון, נפסק כי שמואל בן ה-75 אשם באונס שיטתי של בתו ונגזרו עליו 12 שנים בכלא.
למשך שארית חייו יהיה שמואל כלוא בגין עבירת המין המחרידה מכולן על סמך אותו חלום, בלי שתהיה ראיה חיצונית ישירה התומכת בזיכרון המשוחזר של ורד בתו. כפי שציינו, כל הדרכים מובילות אל פרויד. ב-1896 האזין למטופלים שלו ללא ידיעה מוקדמת או חשש ולמד מהם על תופעה מחרידה שעד לעת ההיא לא דווחה או תועדה.
נשים שבאו לחדר ושכבו על הספה המפורסמת סיפרו לו על הניצול המיני שעברו בילדותן. פרויד ההמום הבין שהוא עד למקור הסבל האנושי לדבריו, לסיפור המוכחש והמושתק על מה שעשו גברים לילדות, פעמים רבות לילדותיהם משחר ההיסטוריה.
על העובדות האלו כולם מסכימים; אך מכאן והלאה הגרסאות מתפצלות לשני מחנות שבמידה רבה יהוו את ראשיתם של שני המחנות הנצים מאה ויותר שנים אחר כך. לטענתם של המחמירים הרגע עבר ופרויד השתפן. הוא הבין שתיאוריה כזו תרחיק ממנו את עמיתיו ("ניתנה הפקודה לנטוש אותי וחלל ריק נוצר סביבי", כתב לחברו הנאמן פליס) ותמיט עליו ועל הפרקטיקה הקלינית שלו חורבן.
לטענתם של מגיני מורשת פרויד, סיבות אחרות לגמרי גרמו לו לנטוש את תיאוריית הפיתוי, בהן ריבוי המקרים שדיווחו עליהם והורו על תופעה רווחת באופן לא סביר, וראשית התוודעותו לחשיבותה של ההזיה המינית. כך או כך, במסגרת תיאוריה הגורסת שהסיבות לסימפטומים של היסטריה בנשים מבוגרות הן מעשים מיניים שנעשו בהן בילדותן, התרכז פרויד בעולם ההזיה הפנימי של נשים אלו וטען שדחפים ותשוקות מציגים את עצמם בצורת פנטזיות ומה ששמע מפיהן היה ברובו הזיה.
בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 נעה המטוטלת לקוטב הנגדי. הקהילה הפסיכולוגית, בעיקר בארצות הברית, הרגישה כי היא בשלה להכיר במה שפרויד מצא וחזר בו. מקרים של התעללות מינית בילדים מתרחשים יותר פעמים מכפי שהחברה מוכנה להניח או מסוגלת לעכל, והמשפחה היא פעמים רבות מקום אפל מאוד.
קריאה יצאה אל כל המטפלים הקליניים לא להתייחס אל הסימפטומים שמציגים המטופלים המיוסרים שלהם כאל ביטוי לאשמה על תשוקה מודחקת אל אחד ההורים, אלא כאל עדות למעשים מחרידים שהתקיימו במציאות.
מה שקרה בעקבות המהפך המבורך הזה דומה יותר לסרט אימה מלתיקון תודעתי נחוץ. מוטציה חברתית שצמחה למפלצת איימה לחסל משפחות ולהכניס חפים מפשע לכלא ולא פחות מזה גרמה להרס של הטיפול הפסיכודינמי.
המטופלי שהציגו סימפטומים נוירוטיים נמצאו תחת לחץ ממשי לקבל את פרשנותם העיקשת של המטפלים שלהם, שלפיה נעשו בהם מעשים מיניים בילדותם, על פי רוב על ידי אביהם. ההיסטוריה המדומיינת שהציגו בפניהם המטפלים הופנמה ועד מהרה התחילו לצוף "זיכרונות" שאישרו אותה. כך הפכה תופעת "הזיכרון המשוחזר" לביטוי מסוכן של צייתנות המטופל לפנטזיה של המטפל.
במה שאפשר לכנות התקף פסיכוטי של המקצוע העניקו המטפלים מתנה הרסנית למטופלים שלהם, ביוגרפיה מומצאת. סיפור הדוק, סגור ומקובע. ולא הותירו להם ברירה אלא לבדות זיכרונות מתאימים.
...
דווקא המקרה של ורד שונה. הפסיכולוגית שטיפלה בה בילדותה העידה בבית המשפט שלא הבחינה בכל סימן לתקיפה מינית שאירעה לטענתה של ורד בסמוך לתקופת הטיפול. אבל שבעה שופטים, ארבעה מחוזיים ושלושה בעליון העזו לפסוק בוודאות מספקת שזיכרונותיה המאוחרים מאוד של ורד, שצפו לדבריה בעקבות חלומה, אינם פרי דמיונה.
כיצד הצליחו להגיע להכרעה זו קשה מאוד להבין. 1,300 מעשים מיניים שנפרשו על פני שמונה שנים התרחשו לדבריה של ורד בחדרון קטן בדירת שיכון בחולון, שבה ישנו שתי אחיותיה ואף אחת מהן לא ראתה או שמעה דבר. הן אומנם סיפרו על הזנחה רגשית, אלימות מילולית ופיזית מצד האם, דבר שהעיד על כך שלא ניסו להגן על משפחתן, אך לא על דברים שחרגו מכך.
ולמרות זאת בית המשפט מצא ראיות משמעותיות שמחזקות את טענת המתלוננת, שאת כל אחת מהן הצליחה ההגנה לאתגר. הספק שהתעורר בעקבות עדותן של האחיות כי צוו לישון בכותונת לילה בלי תחתונים הוסבר בנוהג רווח בתקופה ובמסורת ("חשוב לאוורר את האיברים המוצנעים") וכי הנחיות אלו היו בתחום טיפולה של האם.
גם ביומן אישי שכתבה באותה התקופה אין אזכור להתעללות אף על פי שחוויות מיניות אחרות מוזכרות בו. ועל כך שהעובדה שהאב לא זכר ש-30 שנה קודם לכן שינו את סדר המיטות בחדר הבנות נמצאה כחיזוק לטענת המתלוננת נגדו על ידי השופטת ארבל, כמעט אין דרך להגיב מלבד אולי לתת לאבסורד לדבר בעד עצמו.
בניגוד לבורגנות הוינאית בתקופתו של פרויד, החברה שלנו רוצה לראות ולשמוע מפי הילדים אילו זוועות מתרחשות בחדרם בלילות. זוהי תעודת כבוד ויש להתגאות בה. אבל במקרים מסוימים פיצוי יתר על שנים של אטימת אוזניים לזעקות שעלו מחדרי העינויים האלו מכתיב פסיקות שיש בהן להחריב את שמו הטוב של אדם ולשלול את חרותו מבלי שיוצג בפני בית המשפט דבר מלבד "זיכרון משוחזר" שעלה ממרתפי השכחה בעקבות חלום או תהליך טיפולי.
...
בחזרה לד"ר סוזן קלנסי ולתוצאות המחקר שלה, שיש בהן כדי להדאיג. אחרי שהעבירה קבוצת אנשים רגילה וקבוצה עם "זיכרון משוחזר" של התעללות מינית סדרה של מבחני זיכרון סטנדרטיים, גילתה לתדהמתה שהקבוצה השנייה זכרה בוודאות מילים שלא הופיעו ברשימה של מילים בעלת קרבה סמנטית - ממתק, סוכר, חמוץ - ונשתלו מאוחר יותר, כ"מתוק".
כדי להבטיח את שמה הטוב כחוקרת החליטה לפנות למחוזות האבסורד המוחלט. היא פרסמה מודעה שקראה לאנשים שפגשו חייזרים או נחטפו על ידם ליצור איתה קשר. במשך שנתיים ישבה והקשיבה לסיפוריהם המפורטים שכללו את האביזרים המוכרים לנו מסרטים כמו "מפגשים מהסוג השלישי" של ספילברג - צלחות מעופפות, אורות בוהקים, דמויות חלביות פעורות עיניים - ולבסוף יצרה מהם קבוצה אחת ומאחרים קבוצת ביקורת.
מה שגילתה בתום המחקר הוא שאלו שזכרו דברים שלא התרחשו במבחני הזיכרון בתנאי המעבדה ולכן היו מועדים ל"זיכרון משוחזר", השתייכו לקבוצה שהעידה על מפגשים עם חייזרים. על כך אמרה השופטת עדנה ארבל בפסק הדין שלמדע אמת אחת ולבית המשפט אמת אחרת. מה שלא מספיק למדע יכול להיות מספיק לבית המשפט. ובית המשפט הסתפק בחלום שהוליד זיכרון משוחזר ושלח לכלא אב על פשע נורא ומתמשך שעשה בבתו.
כיצד נוכל כחברה ליישב את אחריותנו לספק הגנה חד משמעית לילדינו עם ההכרח להעניק לכל אזרח מערכת משפטית ללא רבב? ובכן, בצעד נדיר פנו סנגוריו של בני שמואל לבית המשפט העליון לקיים דיון חוזר בהרכב מורחב של שופטים כדי לוודא שיישמר האיזון העדין בין הצורך והחובה להגן על הקורבנות, לבין ההכרח לוודא שההכרעה השיפוטית בעניין האומלל הזה תינתן מעבר לכל ספק אפשרי.