בשבוע שעבר הייתי לרגע קט בברלין. לא זו המודרנית, אלא ברלין של 1929, טרום המלחמה וטרום תקופת האבולוציה של מעדני החלב. אבל רק ל-20 דקות, ממש לרגע, לפני שקולין פירת', גיבור סרטו החדש של וודי אלן עזב אותה וטס לפרובאנס. אני משתמשת במונח "הייתי שם" לא כקלישאה שמדברים בה בכל הנוגע לסרט סוחף, בכלל לא. אלא בעיקר בשל העובדה שבפעם השנייה ברציפות אני יושבת קרוב מדי למסך בסרטים של וודי אלן. בשורה הראשונה ליתר דיוק, באותו בית קולנוע ותיק ולא גדול במיוחד, וזה קורה שנה אחרי שנה.
הצד הרוחני שלי מתעקש לכנות את הסיפור הזה כקארמה, והשד הקטן שיושב לי כרגע על כתף שמאל, מתעקש לכנות זאת כחוסר אחריות במועד הזמנת הכרטיסים בשבתות. הכל תלוי בנקודת המבט, שהופכת להיות משמעותית במיוחד כשמביטים קרוב מדי ובמשך יותר משעה וחצי לתוך נקבוביות של פילם. או אם תרצו, אל תוך גרונו של קולין פירת' (כן, אני חלשה ואנגלופילית), בזווית שממנה רואים בבירור דברים שמעולם לא חשבתי שאבחין בהם.
אני מניחה שלא הייתי מבחינה גם בפרק הברלינאי הקטן בסרט החמוד של אלן, אלמלא הייתה פורצת סערת ה"מילקי" וכל מה שבא בעקבותיה. אני מודה שמאז אותה סאגה, לא מתחשק לי כל כך לאכול מעדני חלב או לנסוע לברלין ולפגוש בה את כל השכבה שלי מהתיכון שאף פעם לא ממש סבלתי. אלא שרגע לפני שכמעט חטפתי נקע בצוואר וסחרחורת מצפייה בסרט קולנוע בזווית אלכסונית לא מחמיאה או נוחה במיוחד, חשבתי כמה כיף היה פעם. כשאנשים הלכו ברחובות כשמוזיקת סווינג מלווה את צעדיהם. כשכולם חבשו כובעים ואמרו שלום זה לזה בנימוס, במבטא בריטי.
וודי אלן. צילום: רויטרס
היכן הם הימים של ברלין טרום המפלגה הנאצית, של לונדון בשנות ה-80 , של נואיבה וראס א-שטן טרום מושבותיה של אל-קאעידה. היכן הימים שבהם היה רק מעדן חלב אחד מוקצף במכולת וקראו לו "דניאלה". וכך, בין נשיקה וודי אלנית אחת לבין דז'ה וו של מחאה חברתית, סבך של דעות ומסך קרוב מדי, אני חושבת שנרדמתי. אף שמתבקש שאביע את דעתי הלא קונבנציונלית בעניין ברלין, כי הרי בכל זאת עם "הדור הזה" גם אני נמנית, אני מניחה שלא רק אתם עייפתם אלא גם אני.
וכרגע אני בעיקר תוהה כיצד ייתכן שסרטיו האחרונים של וודי אלן, שהם כל כך לא "מנהטן" ו"הרומן שלי עם אנני", מצליחים בקיטשיות פשוטה של נוף צרפתי, ג'אז קליל ו-happily ever after, לכאורה ב"הפוך על הפוך", להוציא ממני כל שמץ של סרקזם למשך שבוע שלם. לעזאזל, אפילו נגני הרחוב בדיזנגוף סונכרנו עם פסקול תואם שליווה אותי באותן שבתות, כשיצאתי מהסרט וחיפשתי בית מרקחת פתוח כדי להעביר בו את המיגרנה.
אבל בכל זאת משהו קטן, וזאת אף שנוטים להתנפל על אנשים המביעים דעה מעט שונה מהקונצנזוס. אני מתנצלת על כך שאני מנפצת את מיתוס "קארי בראדשו". אני אומנם קצת בלונדינית עם קצת תלתלים ויש לי טור בעיתון, אבל אני לא קונה נעליים שלא בסייל, ואף פעם לא יודעת מה יישאר לי בצד אחרי תשלום שכר הדירה. ולמרות זאת, אולי יישמע מוזר שאני מתעקשת לנפנף דווקא עכשיו בדגל הציונות.
אני מניחה שהעובדה שנולדתי למשפחה שצדה האחד ייבש ביצות, וצדה האחר השאיר דם על אדמות זרות, עשה את שלו. כמובן שאי אפשר ולא צריך לבוא בטענות כלפי מי שעוזב, אך אני נשארת כאן ללא כל ספק. אולי כי תמיד האמנתי שבשביל חיים מאושרים צריך להסתכל תמיד בפריזמה רחבה, לא רק על עצמי אלא גם על הסביבה. אולי כי חינכו אותי שגם כשקשה לא עוזבים אלא נלחמים, ואולי גם כי בשנים האחרונות למדתי להתאהב בעברית מחדש.
למרות אהבתי העצומה לג'ון לנון אני עדיין חושבת ששירי האהבה היפים ביותר נכתבו בעברית, ולכולם יש רבדים עמוקים שתמיד הולכים לאיבוד בתרגום. וניסיתי, באמת שניסיתי ללא הצלחה, לתרגם לפני שנים לאקס הבריטי שלי את: "נפגשנו, השמש פנתה לים, השמיים צבע אותם אמן, ארגמן של ערביים". אלא שהגרוע בעיני בכל הסאגה הזאת, הוא שקשה לאתר את המצרך החיוני הזה שסיפרו לי שהיה קיים בארץ בתקופת הביל"ויים, אלה שאני נצר למשפחתם, וקוראים לו תקווה.
אני מניחה שכשהתקווה הזאת תצליח לזרוח שוב מאיזשהו סדק בחומות האלה שבנינו לנו, אולי אז עוד ירצו להישאר כאן בכל זאת. למרות הקושי, ועל אף מגיפת המלריה, זו שעכשיו חזרה בגרסה מודרנית, עם זבובים עיקשים במיוחד שהולכים על שתיים.