הכותרת "350 אלף עניים" היא לא רק מבאסת, זו גם סיבה מספיק טובה להכריז על שלושה ימי אבל. אבל מכיוון שאפילו זה לא יקרה, אני רוצה לקחת אתכם רגע לצד השני של החיים, הצד הסביר והשבע שמתחיל לחשוב קצת אחרת.
אז הנה השורה התחתונה: החלטנו לא לקנות מכונית. זה הכל. לא שוקלים ירידה לברלין, לא יוצאים (הערב) נגד הכיבוש ולא קוראים למרד צרכנים. סתם, החלטנו לא לקנות מכונית חדשה ואפילו את רעיון הליסינג העפנו הצידה.
והנה הפרטים: אנחנו חמישה נהגים במשפחה ועד עכשיו השתמשנו בשתי מכוניות. אני יודע שזה נשמע כמו מישהו שהזיזו לו את הקצפת, אבל בתכל'ס אנחנו עובדים קשה, בבוקר ביחד ובשאר היום מתפצלים, כך ששתי מכוניות נראו כמו חובה הכרחית, וגם הנהגים הצעירים לוקחים את המכונית כמה שרק אפשר, אז פינוק אמיתי לא היה כאן.
כשהאוטו של אורלי עשה את הסימנים הברורים של עייפות, החלטנו להיפרד ממנו ועשינו "טור" בסוכנויות המכוניות. שוב הבנו שהמכונית "הישנה" שלנו איבדה חצי משווייה ומכונית חדשה מתחילה ב-110 אלף שקל. מדובר בחתיכת פח עם גלגלים, שביציאה מהחנות תפסיד 20 אחוז מערכה ובכל שנה נוספת עוד ועוד. אז למה לא אוטו משומש? כי אנחנו לא טובים בזה. אין לנו טיפת הבנה בשסי וב"מצב מנוע", ואין ספק שנסתבך במהרה. צריך להכיר במגבלות.
ולפתע קרה דבר מוזר. מסע החיפושים אחרי מכונית נמשך כמעט שבועיים, שבהם היינו רק עם מכונית אחת לכל הנהגים השותפים, ושמנו לב שנשארנו לגמרי בחיים. טיפה יותר אופניים, טיפה יותר גמישות ותיאום וטיפה פחות אוטו לכל דורש. זו הייתה אורלי שצלצלה אלי ושאלה בהיסוס: "תגיד... ומה יקרה אם נישאר עם מכונית אחת?" ובתוך 20 שניות החלטנו. משפחה אחת, מכונית אחת, הכל בסדר ולמעלה מזה.
גם מכונית אחת זה בסדר. צילום: אינג אימג'
לפני שאתם מתנפלים על זה שחצי מהעם או יותר לא היה מעולם הבעלים המאושרים של אף מכונית ועל כך שאנשים מתענים באוטובוסים מכל חלקי הארץ ובחזרה, אומר שאני יודע. אבל אני גם יודע כמה משפחות כן מחזיקות שתי מכוניות. לפעמים גם יותר. אני גם יודע שאי אפשר להמשיך לשבת ולקטר על הפקקים בכל מקום, על זיהום האוויר, על יוקר המחיה, על הגרידיות של כולנו לעוד ועוד רכוש ונוחות ולהמשיך ולהחזיק בשתי מכוניות. אולי הגיע הזמן, כך חשבתי, שכולנו נצטמצם קצת, נקנה בהיגיון, נפסיק לספר כמה יקר כאן ונתחיל לחפש מקומות זולים, מותגים פחות מוכרים ובעיקר נפסיק לרצות עוד ועוד ועוד.
רוב חיי גרתי בדירת דמי מפתח של שני חדרים וחצי עם שלושה ילדים. לא הייתי עני, אלא סתם איש ממעמד הביניים שלא יכול היה באמת לקנות דירה משלו במשך הרבה שנים. מעולם לא התביישתי שיש לי דירה קטנה יחסית או אוטו ישן מדי. "הצפיפות היא בלב", אמר לי פעם מישהו. צדק לגמרי. כל הפרשנים נוזפים בנו שאם לא נטוס לקניון, המיתון יתנפל והכלכלה תקרוס. אם לא נקנה, ניסע ונצרוך יותר, הכל יתמוטט. ואני אומר בדיוק להפך. צריך להתכנס לרגע למקום אחר, לעצור לשנייה. לחזור אולי למקום צנוע יותר, מקום עם אמת פנימית, עם היגיון. ככה אולי יהיה יותר נעים פה. אולי.