לפני עשר שנים, ב-23.10.2004, נערך בכפר המכביה ברמת חן כנס של מחזור י"ב (שנת 1972) של בית ספר "בליך". אינני זוכר אם הגיעה אלי הזמנה, אבל זה לא חשוב; ממילא לא הייתי הולך. בניגוד לדעת בני המחזור שלי במוסד האפור הממוקם אסטרטגית בראש הגבעה הגבוהה ברמת חן (רחוב המאה ואחד פינת רמת חן), שכמו נועד לסכל בריחות המוניות של תלמידיו במנהרה שנחפרה בעט וסרגל אל עבר בית הכנסת השוכן כמאתיים מטר מבית הספר, היו ארבע שנותי ב"בליך" איומות ונוראות. עניין של סבל ארוך ומתמשך, התעמרות ממסדית בוטה בכבוד האזרח שלי וזכויותי והתנגחות בלתי פוסקת של ראש צעיר, יצירתי ומרדני בקלגסות פדגוגית גרועה מסוגה.
אני מודע למוניטין הטובים שיצאו ל"בליך" ברבות השנים; למיקומו הנחשב בהיררכיה הממסדית של מערכת החינוך; לתשומת הלב התקשורתית שבה זוכות בחירות הזוטא הנערכות בו לפני כל מערכת בחירות לכנסת, שמנבאות לעתים את תוצאות האמת; לעובדה שבוגריו תופסים את עצמם כסוג של עילית הישגית, תרבותית ואינטלקטואלית ולסטטיסטיקה שלפיה הגיעו כמה מתלמידיו לצמרת של משלח ידם ולעמדות מפתח בישראל. אני, לעומתם, שנאתי כל רגע.
אף שכל ערך אנציקלופדי וארכיוני שנכתב עלי אינו משמיט את עובדת היותי בוגר "בליך", כולל האבחנה הדקה שבאתי מהאגף השמאלי של הספקטרום הפוליטי בבית ספר שהימין חגג בו את ניצחונו בתקופתי, מעולם לא הצלחתי - ומדובר ב-42 שנים טבין ותקילין - להתכסות באותה גלימת קטיפה אדומה ומלכותית ולעשות עצמי אחד המזליסטים שרגליהם היו נטועות במשטחי הבטון המזוין של "בליך". מרדנותי וקובלנתי המנומקת נגד בית הספר התיכון שזלל בניבים חדים את נערותי אינן רטרואקטיביות והן לא נוסחו במרוצת השנים שבהן אני כותב כדי להעניק לי הגנה מפני המיליטריזם החשוך והלאומני שאפיין את "בליך" בשנים שבהן שהיתי בין כתליו. מי שעוקב אחרי כתיבתי יודע שדעתי על "בליך" לא השתנתה וכי טענותי כלפי המוסד המעיק והברוטלי הזה הן כמעט כמניין שנותי.
דבר נוסף חייב להיאמר בגלל העובדה שאני כותב את הדברים ממקום גלותי ובמעמד צד אחד: המשטמה והבוז שאני חש כלפי "בליך" זהים לבוז ולמשטמה ש"בליך", באמצעות תלמידיו וחברי למחזור, חשים כלפי. הדברים הציצו אל פני השטח במהלך השנים ואף שאין לי החשק והיכולת להדגים אותם באותות, מופתים ובעיקר ציטוטים ארכיוניים מכתבות ישנות שבהן הוזכרתי, באירוע אחד כזה התעקש ד"ר יגאל שוורץ, בוגר מחזור י"ב, אורקל ספרותי ועורך נחשב בהוצאת כתר (עד היכן שידיעתי מגעת), לאפיין אותי כחבר לא נחשב במערכת עיתון בית הספר שבו נגזר עלי להיאבק בנטייתו הטהרנית בעברית של ד"ר יואב קרני בניסיון נואש להפוך חזרה טוזיג לפיקניק ונמנמת לפיג'מה.
לא השתתפתי בכנס המחזור ב-2004 בשל כל הסיבות הנכונות אף על פי שזה היה אחד העשורים הפוריים והפומביים בחיי. אחרים שמו פעמיהם לכנס בחדווה ובששון. אם נודה באמת, נשים וגברים בני 50 משתתפים בכנס מחזור מסיבות שונות ומגוונות, שאחת מהן, אולי המכרעת, היא רצונם, הנגזר ממצבם ומגורלם, להראות לחבריהם מנוער איפה היו ומה עשו, גדולות ונצורות כמובן. לעמת אותם עם מי שהתנכלו להם בהפסקות, ניצחו אותם בג'ולות, קרקסו אותם בדרך לסל וכדררו סביבם לפני בעיטת וולה לקורותיים, כי כעת הם קברניט באל-על, אשת חברה נוצצת, תקשורתן ידוע, עו"ד מצליח שהיה בנו של ראש עיריית רמת גן או סתם עשירים שהתגלגלו לכפר המכביה מסביון בב.מ.וו סדרה 7.
סיבה חשובה לא פחות להטריח עצמך לכנס שבהגדרתו אינו כולל בעלים ורעיות (כדי לא להכפיל את מספר המשתתפים ולא לדלל את הדם האציל), היא שכאשר נקבצים נערים ונערות לשעבר, עולה שחלק גדול מהם התקמטו, הקריחו, עלו במשקל וכיוצא באלה, מה שנותר אחרי ששיני הזמן כילו בהם את זעמן. מי שבולטים באירועים הללו הם אלה ששערם שרד ונותר על ראשם, שמותניהם נותרו דקים, ששדיהן זקורים וחצופים כשהיו וניתן עדיין לזהותן כנערות היפות שהרטיבו את חלומותינו. כחלק מפק"ל הכנס עונדים הבאים תווית הנושאת את שמם על חולצתם. לא נקרות בחיינו הזדמנויות טובות יותר להיתקע בפניו של מי שנאמר עליו שהיה הנער שנועד ביותר להצליח וכעת הוא מנהל משמרת בסניף בן יהודה של שופרסל, שוקל 150 ק"ג וקירח.
הכנסים הללו מרתקים אותי חברתית, אנתרופולוגית, פסיכולוגית וחזותית. לא אכפת לי כיצד הדברים נקראים ונשמעים. אני יודע שגרסתי לאירועים מדויקת ונכונה, גם אם חלק גדול מהמשתתפים מעוניינים באופן האותנטי והעמוק ביותר לשוב ולפגוש את חבריהם משכבר הימים. הדברים אינם סותרים. צילומים חובבניים וירודים במיוחד מהכנס ב-2004 נמצאים באתר מיוחד באינטרנט והצפייה בהם היא שעשוע מהנה. ע' הבלונדיני המסוקס שהיה מסיט את בלוריתו ממצחו בתנועת ראש מיומנת נקט כבר לפני עשור בטכניקת הלוואה וחיסכון של מה שנותר משערו; א' הז'לוב רב הרהב והשחץ הגיע לכנס הקודם כשחולצתו מתוחה להתפקע על כרסו ונופף בתנועות רחבות סיגר קוהיבה שחבק הנייר לא הוסר ממנו כמנהג ערסים; ולא היה קל כלל לזהות בנשים המאופרות והמקושטות את הנערות דקות הגזרה החמודות שהיו. כבר בגיל 50 נראו בני מחזור י"ב כשוכני בית גיל הזהב בערב של הפעלה קבוצתית. אלה דברים קשים לומר על בית הספר והשכונה שבה גדלת, אבל אינני מתכוון לשקר למען הדגל והמנורה. "בליך" היה עבורי טראומה מתמשכת מן ההתחלה ועד הסוף. מוריו נלחמו בי על כל צעד ושעל ועל כל דבר ועניין. מאורך שערי ועד לאיזו מוזיקה מותר היה להאזין בהפסקה הגדולה. מה שהיה דוחה בעיני אף יותר הוא שרוב התלמידים צידדו בדיכוי משובת הנעורים ובדיכויה לא פחות מהמורים. לכן העמיד "בליך" כמות פנומנלית של פוצים.
במוצאי השבת שעברה התקיים בכפר המכביה כנס נוסף של מחזור י"ב במלאת לחבריו 60 שנה. ההזמנה מצאה אותי בבקתתי המטה ליפול במיין ועוררה את ענייני. עלה בדעתי שהכנס הזה עשוי מחומרים שניתן להקים עליהם סרט תיעודי, ולכן שרבטתי כמה מילים בנושא שבאמצעותן ניסיתי לעניין את הערוצים הרלוונטיים בישראל. ביס-דוקו נאמר לי שהרעיון מעניין אבל הוועדה המסדרת תדון בהצעות שהצטברו על שולחנה רק בנובמבר ושאם אני רוצה לסכן את כספי בעלות ההפקה, יכול להיות שהצעתי תקבל תמיכה רטרואקטיבית ויכול להיות שלא. בערוץ 8, ביתי הרחק מהבית עד לפני כמה שנים, תכננו לדון בהצעתי בכובד ראש. מזלי שאף גורם לא אמר כן ושלא הגעתי לישראל כדי לגלות שהולכתי את שולחי שולל.
לכנס במוצ"ש הגיעו כ-80 איש בהשוואה ל-250 שהגיעו ב-2004. שליחי לכנס דיווחו על ערב דל אירועים ומעט נכה רוח עבור צוות ההיגוי הפעלתני שטרח רבות בארגון הכנס, הזמנת קייטרינג, איחודה מחדש של להקת "הטלגרף 1844", דברי פתיחה של ד"ר ערן מגון, רופא אלטרנטיבי, ומופע סטנד-אפ מיני למדי של חברי כאח לי יהודה הדי בן-עמר. בהכללה גורפת מעט אפשר לומר ש"התותחים" של המחזור לא באו והדברים אינם נאמרים כדי להעליב חלילה את מי שנכחו. בגלגולה הנוכחי חברים ב"הטלגרף" ערן מגון (קלידים), שגיב רפאלי (גיטרה), יוסי ספורטה (בס) ורמי האן (תופים).
שגיב רפאלי, שהיה במחזור מעלינו, פתח עבורי צוהר לא קל כלל לנעורי. משפחת רפאלי התגוררה בבית מאחורינו, מעברו של שדה קוצים גדול וגן ילדים שעל עץ בחצרו הקמנו דב שרון ואנוכי בית עץ רעוע שאליו טיפסנו בערבים עם טרנזיסטור וממתקים כדי להאזין בחושך ל"פול טמפל". לאחרונה צייצתי בטוויטר "מרווין בכיר שעוני שווייץ" ואף אחד לא ידע על מה אני מדבר. רפי, אביו של שגיב, היה מדריך הטניס שלי במגרשי כפר המכביה ואמו תיאה הייתה מורתי לפסנתר. לא רציתי לנגן בפסנתר אבל הכריחו אותי. כפי שלא רציתי לנגן באקורדיון "פאולו סופרני" שהיה שייך לאבי שאותו מכרנו בשנה שעברה ב-Ebay ב-800 דולר. אלה היו ימים שבהם היה לכל אחד מאיתנו בשכונה מורה לכלי נגינה זה או אחר. המורה שלי לאקורדיון היה רס"ן בחיל האוויר (לא טייס) שהגיע פעם בשבוע על וספה וכמו תיאה רפאלי לפניו, הוא נואש ממני אחרי זמן קצר. על התקופה ההיא נהג אבי לומר ש"שתי גיטרות" עלו לו כשתי מכוניות.
פרידתי הכעוסה מגברת רפאלי הייתה במעשה קונדסות שחרג מתדמיתי כילד טוב: דבל'ה ואני השלכנו עגבניות בשלות אל הסלון הגדול שבו ניצב הפסנתר וברחנו. על זאת אני מתנצל בפני שגיב. השבוע הזכיר לי שגיב משהו ממי שהייתי באותה עת. רפרטואר הלהקה כלל גרסאות כיסוי של הביטלס, דיפ פרפל, קרים (שלום לעפרך, ג'ק ברוס), הרולינג סטונס, המי ואחרים ואני, מסתבר, תפקדתי כאימפרסריו בסגנון ביל גרהאם. שגיב זוכר אותי כ"מבקר חמור מאוד של הלהקה. היית עומד בפאתי הבמה וסופר את התיבות של סולו התופים ב'אינה גאדה דה וידה'". זיכרון שאותו אני מכחיש מכל וכל בשל טינתי המתועדת לאיירון בטרפליי, שהיה הרכב כבד מדי לטעמי.
במוצ"ש ניגנה "הטלגרף" שני סטים; אחד של שירים בעברית לשירה בציבור עם מילות השירים שהוקרנו על מסך וביניהם "סימן שאתה צעיר", "ערב של שושנים", "אינך יכולה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" ואחרים. שירים שהגיונם ודאי אינו נשגב מבינתו של הקורא. הסט השני מחזר את השירים שלצליליהם רקדנו במוסד ששמו בישראל היה "דיסקובליך" וביניהם "מרי הגאה", "המכתב", "האם ראית את הגשם", "נהר צהוב", "בד מון רייזינג" ועוד. הרבה קרידנס ומעט סנטנה וביטלס.
ביום שישי שעבר ציטט יגאל סרנה במדורו ב"ידיעות" סטטוס שהעלה הדי בן-עמר בעמוד הפייסבוק שלו שיש לו מעריצים ועוקבים רבים: "כולם מתלוננים על כך שבארץ ה'מילקי' יקר כל כך, והשירותים יקרים, והמגורים יקרים - אבל אף אחד לא טורח לציין שמחיר חיי אדם כאן הוא הכי זול בכל העולם המודרני והתרבותי". זה הדי שלי, חברי הטוב ביותר בקשר שתחילתו בבית ספר "רמת חן" בכיתה ג' והוא נמשך עד היום. בן יחיד להורים ניצולי שואה שאמו שמרה בארון הבגדים סבון עשוי משומן יהודים - הדי כתב עליו ועל השימוש שעשה בו באתר "אחר" שהקמתי וסגרתי ושהדי תרם לו רבות ואף הוציא את שפרסם בו כספר.
אין חבר שאני אוהב יותר מהדי. וזה לא נאמר כדי להעליב, משום שחברי הטובים האחרים הלכו לעולמם. הדי הוא בשר מבשרי. דמעותיו דמעותי. כאביו כאבי. צחוקו צחוקי וההומור המורבידי שלו שחור משלי. "בליך" דחה את הדי ואותי כגוף סרבן הדוחה איבר שתול. לומר שחברינו למחזור לא הבינו אותנו הוא האנדרסטייטמנט של המאה. בנסיבות שונות בתכלית אני חושש שהדי ואני היינו עלולים להיות שני התלמידים הדחויים שפתחו באש וטבחו בחבריהם. זה לא קרה לשמחתי, אבל חברים רבים נכוו ממבטי הבוז בעינינו הרושפות. בוז על הלאומנות האינסטינקטיבית, המיליטריזם היוקד, ההכנות הקדחתניות לשירות ביחידה מובחרת, הסחבקיאדה הדו-גלגלית והעובדה שלמראית עין לפחות כולם זיינו חוץ מאיתנו. בדיעבד אני יודע שלא זיינו ובקושי נגעו, אבל זה לא משהו שידענו בזמן אמת.
הדי מתגורר ביישוב יד-חנה שפעם היה הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בארץ ושאליו הגענו במסגרת גרעין נח"ל. הדי עשה כבר הכל וכעת הוא קבלן שיפוצים. עובד בגפו, ללא צוות, משפץ בגילו בית אחרי בית, שב ליד-חנה כל ערב הרוג מעייפות ונופל שדוד למיטה. הדי היה הנער המוכשר ביותר בינינו והוא היה יכול להיות כל מה שרצה אילו היו חייו מתגלגלים אחרת. אלוהים הדי. לאחת מהכתבות שכתב ב"אחר" קראתי "הנער שנבחר להיות מוכשר", ואת המשנה: "רוב החבר'ה מתייצבים בכנס מחזורים מבעבעים שמחת חיים ורצון אמיתי לפגוש את חברי ילדותם. כתבנו נעצר בכנס על בהייה סדרתית בשדי הנשים בניסיון לזהות אותן". "הגעתי למסקנה", כתב הדי, "שיש להימנע, מכאן ולהבא, מכל פגישה עם מישהו מהתיכון, מבית ספר יסודי, מהצופים ומגן ילדים. אשתי משכה בכתפיה. ממילא אתה סוציומט ומיזנתרופ ולא פוגש אף אחד. אז מה ההבדל? ההבדל, אמרתי, שמהיום זו המדיניות הרשמית".
הייתם מצפים שעל רקע הדברים הללו ייעדר הדי מהכנס בשבוע שעבר, אבל הוא הלך. כמו תותח הלך. וגם נעתר, כמו בכנס הקודם לפני עשור, לתת את מופע הסטנד-אפ שלו, מונולוג רווי אינואנדו ובדיחות על מין הנובעות מחיי מין של בני 60. לפני עשר שנים זה היה שוס אדיר. בכנס ב-2004 ניסה הדי לזהות את הנשים באמצעות התגים השמיים, אבל התגים היו קטנים מדי ולכן עבר בקפדנות מציצי לציצי. "לא ידעתי שגם אחרי גיל 50 יש לשדיים מגוון כזה של צורות", כתב, "או אולי זה החזיות".
אינני מצפה מכם להאמין לי, אבל היו לי חברות בתיכון. חברי הטובים ביותר ב"בליך" היו חברות. אני לא מתכוון לנקוב בשמות מפאת צנעת הפרט, אבל שדיים היו ערך גדול בחיי, ובערבי שישי היינו הולכים מ"בליך" לביתה של חברתי, זמן שבו הקפידו הוריה לשחק ברידג' אצל חברים. שמתי על הפטיפון את "ליידי ד'אבנוויל" של קט סטיבנס, וללא כל הקדמה מילולית עברנו לגיפופים ונשיקות. שם פגשתי את השדיים הראשונים שלי. כשלא יצאתי עם מיי ליידי ד'אבנוויל, הייתי עם הדי. קודם ישבנו על הברזלים ממול "דיסקובליך" באמונה שיש יזראל גרפיטי. אחר כך הלכנו לביתו של הדי, שם שתינו מהמשקאות המוזרים והמרים בבר של הוריו. שנים לאחר מכן גילינו ששתינו את הליקרים שאותם היו נוהגים לערבב בקוקטיילים כמו דובונה, פרנה ברנקה ואונגוסטורה. משקאות מרים כלענה. שתינו והקשבנו לג'ימי הנדריקס, הדלתות וג'ון מאייל. לא רצינו שום חלק ב"בליך".
הדי: "מגיל 10 גדלתי ברמת חן ולמדתי בבית הספר היסודי ‘רמת חן' ובבית הספר התיכון ‘בליך' ושבט צופי רמת חן. כל המוסדות הללו, פורמליים ובלתי פורמליים, היו פארא-מיליטריסטיים וחינכו אותנו למות בשביל המדינה. עד היום כשאני עומד דום בצפירה וראשי מורכן, אני מרגיש שבגדתי במוסדות הללו כולם. שלא הגשמתי את החלום ולא עמדתי במשימה. עובדה - נשארתי חי".
שימו את זה ב"מילקי" שלכם ותעשנו את זה.