מלחמת יש ברירה

כקודמותיה, מדובר בשילוב של התפרצות ספונטנית עממית והכוונה מלמעלה. האלימות פורצת בגלל היעדר אלטרנטיבה מדינית. היא רשומה בעולם לא על שמו של אבו מאזן, אלא על שם ההתנחלויות. הכשלת תהליך השלום על ידי הקמת 14 אלף יחידות דיור בגדה המערבית שכנעה את אחרוני הפלסטינים שאין להם פרטנר בירושלים.

הרחבת הבנייה המסיבית מיועדת למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית. מי שמאמין בממשלה באמת ובתמים, שיותר משני מיליון פלסטינים יסכימו להשלים בשקט עם שליטה ישראלית בחייהם, עם השפלה יומיומית ועם חנק כלכלי, הוזה בפנטזיות משיחיות או פשוט רוצה להיבחר על ידי המתנחלים.

את האינתיפאדה הזו ניתן למנוע. מבחינת ישראל זו תהיה מלחמת ברירה. היה די בהקפאת הבנייה בהתנחלויות כבסיס למו"מ כדי למנוע התפרצות אלימה. שלא לדבר על מה שהיה צומח לישראל מכך כלכלית ובמערכת היחסים עם ארה"ב ואירופה. נתניהו, שבחר בבנט, אחראי במידה רבה למצב הנוכחי.

לאינתיפאדה כזו יהיו השלכות מרחיקות לכת: חמאס ושותפיו הקיצוניים יאותגרו להתחרות עם פת"ח באמצעות טרור. גם אצלנו הקיצוניים ביותר יתחזקו, ובנט בראשם. בפת"ח תצמח מנהיגות קיצונית יותר של צעירים, על חשבון הפרגמטיים. הנזק הכלכלי יהיה עצום, תיירים יפסיקו לבוא. הסכמי השלום עם מצרים וירדן יהיו בסכנה.

ישראל תבודד בינלאומית עוד יותר, עיקר הסימפתיה תהיה עם הפלסטינים. ההרתעה הצבאית של ישראל תישחק, כי אין לצה"ל פתרונות להתקוממות עממית. האלימות, בגלל המרכיב המזרח־ירושלמי, עלולה לגלוש למלחמת דת אזורית. העימות הצפוי ישליך על מערכת הבחירות הצפויה לנו, ככל הנראה, כבר ב-2015.

השאלה בעיני הבוחר צריכה להיות מה לעשות ביום שאחרי. התשובה ברורה: לאחר הקזת דם חייב לבוא פרק מדיני; לא יותר תהליך שלום למען תהליך, אלא למען קבלת החלטות היסטוריות שיפרידו בין שני העמים על פי הנוסחה חירות לפלסטין וביטחון לישראל, תוך שיתוף מדינות ערב הפרגמטיות בתהליך.

ההכרעה תהיה בעלת משמעות היסטורית ותקבע מי שולט בישראל: האם תהיה זו הנהגה משיחית דתית פונדמנטליסטית שתגרור את המדינה לסכסוך בעל אופי דתי בכל המזרח התיכון, או הנהגה פרגמטית שתדע לקשור את ישראל לעולם?

זוהי הבחירה העיקרית שתעמוד בפנינו בעקבות מעגל האלימות הנוכחי. ישראל לאן? זוהי שאלה קיומית וזהותית. ישראל השפויה, החילונית והפרגמטית צריכה להתנער גם היא ולהחזיר את המדינה למסלול השפיות המדינית.