אלמלא האירוע הטרגי אפשר היה להיות משועשע מההודעה שנשלחה אתמול מוועדת הכלכלה של הכנסת. "בעקבות התלקחות המצב הביטחוני", נכתב בה, "אישרה הוועדה את הצו שהוציא שר הכלכלה נפתלי בנט לאסור על יבוא זמני של זיקוק דינור".
זה דומה לניסיון לייבש את האוקיינוס בכפית. מה שנדרש כעת הם דברי הרגעה ומאמץ אמיתי להנמיך את גובה הלהבות. בממשלה, המצויה באווירה של טרום בחירות, לא מפנימים עד כמה זה חשוב. נתניהו, כהרגלו, מכנס התייעצות ביטחונית, למקרה שבעתיד יידרש לתת דין וחשבון בוועדת חקירה מה עשה ומה לא עשה. שר הביטחון מגיב ברטוריקה המוכרת בנוסח "נכה בטרור בנחישות" ובשאר סיסמאות.
ההצעות לתגובה ולענישה של המשטרה, של צה"ל ושל השב"כ לא יעצרו את ההידרדרות. לשכת ראש הממשלה פרסמה הודעה שלפיה נתניהו קורא להרוס את בתי המחבלים. כבר הרסנו בעבר, עד שבמערכת הביטחון הגיעו למסקנה שזה לא מרתיע.
מעצרי מנע נרחבים? גם את זה עשינו ובסיטונות לאחר רצח הנערים בגוש עציון. לתגבר כוחות בירושלים? גם כך המשטרה כבר בכוננות מוגברת זה שבועות.
הנתונים הסטטיסטיים מעידים שישראל עלתה מחדש על נתיב עימות עם הפלסטינים. ב-2009 נהרגו בפיגועי טרור 51 ישראלים. ב-2010 תשעה. ב-2011 נהרגו 22 . ב-2012 עשרה וב-2013 שישה. השנה כבר נהרגו 61, מהם 21 בארבעת החודשים האחרונים.
ההגדרה של מה שמתרחש פחות חשובה. ברור שמדובר במרי פלסטיני, שלפי שעה ממוקד בעיקר בירושלים ולא מתפשט לגדה. בשב"כ מגדירים (עדיין) את רצף הפיגועים כ"טרור עממי". ראש השב"כ יורם כהן הסביר אתמול בוועדת חוץ וביטחון את הסיבות למה שמתרחש ומדוע זהו "טרור עממי". הוא קבע כי לשני המחבלים שפעלו אתמול לא היה רקע ביטחוני, הם לא התאמנו לבצע פיגוע ולא היה להם שיוך ארגוני.
הוא גם הדגיש כי לרשות הפלסטינית אין עניין ללבות את היצרים והזכיר כי מתקיים (עדיין) תיאום ביטחוני בין הרשות למערכת הביטחון. דבריו סותרים את מה שמשמיעים בשבועות האחרונים, וגם אתמול, נתניהו ויעלון. ואם לא די בכל אלה, כהן קבע כי האירועים סביב הר הבית - עליית חברי כנסת למקום וקריאות לשינוי הסטטוס־קוו - מתסיסים את המצב. גם דברים אלה אינם ערבים לאוזני הימין.
הסכנה הגדולה ביותר היא שהסכסוך עם הפלסטינים יהפוך מעימות טריטוריאלי־פוליטי למלחמת דת. הצתת מסגדים בידי קיצונים יהודים, חילול בתי קברות על ידי קיצונים בשני הצדדים, המאבק על הר הבית, וטרור בבית כנסת - כל אלה סממנים של מלחמת דת.
עדיין לא מאוחר שהמנהיגים בשני הצדדים יתעשתו ויתעלו מעל לאידיאולוגיה הפוליטית, יגלו אחריות וינסו להנמיך את הלהבות. חידוש המשא ומתן המדיני הוא אולי ההזדמנות האחרונה להרגעה הרוחות.