נאומים גדולים מצליחים לגעת באמונה וברצון הקולקטיבי במילים ספורות. הקסם שלהם אינו מצוי רק ברטוריקה מופלאה, אלא גם בחשיבות ההיסטורית והערכית שלהם. אברהם לינקולן הצליח לעשות זאת בנאום גטיסברג. לאחר ניצחון קריטי במלחמת האזרחים הגיע הנשיא לבית קברות לחללי הקרב ונשא את הנאום המפורסם, שבו הצליח להגדיר את נפש הדמוקרטיה האמריקאית במשפט הסיום של נאומו: "ממשלה של העם, על ידי העם ולמען העם, לעולם לא תימחה".
נאום אמריקאי מונומנטלי אחר הוא זה של מרטין לותר קינג, "יש לי חלום". זה לא היה חלום של אדם יחיד, אלא משאת נפש של דורות עבדים שחורים שקינג הצליח לבטא. "תמיד נצעד קדימה, לא ניסוב לאחור", אמר קינג והוסיף: "לעולם לא נתרצה כל עוד לא נוכל לשכור חדר באכסניה על כביש מהיר, או מלון בעיר; לעולם לא נתרצה כל עוד ישנם תמרורי 'לבנים בלבד'... כל עוד השחור במיסיסיפי אינו יכול לבחור... יש לי חלום המושרש בחלום האמריקאי. יש לי חלום".
גם ההיסטוריה היהודית מלאה בנאומים מופלאים. בתקופת המרד הגדול נשא אלעזר בן יאיר נאום מרטיט לב במיוחד במצדה. "והנה גלוי וידוע לפנינו, כי מחר יבוא אידנו, אך הרשות נתונה לנו לבחור מות גיבורים... על כן תמותנה נשינו בטרם נטמאו, ימותו בנינו בטרם טעמו טעם עבדות... נישא את חירותו אלי קבר... יתעצבו הרומאים אל לבם... רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעדה אחרי מותנו, כי לא ספינו ברעב ובמחסור, כי אם בחרנו במוות מחיי עבדות". האמונה הקולקטיבית שביטא הנאום היא שחירות עדיפה על ייסורי העבדות. עצמאות לאומית ואישית היא עניין שמוטב למסור עליו את הנפש, ולכן עדיף המוות כבן חורין.
נאומו של בנימין זאב הרצל בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון היה לנאום הציוני החשוב ביותר שקדם להקמת המדינה: "אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים...". הרצל הציג את מהות הציונות כתנועה לאומית יהודית, וגרס כי לתנועה הציונית תהיה הצלחה אם "נהפוך את שאלת היהודים לשאלת ציון". "עם", קבע הרצל, "יכול לעזור לעצמו, רק הוא עצמו".
החלום של הרצל התגשם 51 שנים מאוחר יותר. בה' באייר תש"ח, בשדרות רוטשילד בתל אביב, כמה שעות לפני כניסת השבת, עמד דוד בן-גוריון והקריא את מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל. בלבה של המגילה ההכרזה החשובה מכל, זו שביטאה את משאת הנפש של הדורות כולם מאז היציאה לגלות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". בן-גוריון אמר את המובן מאליו, וביטא בכך את הרצון הקולקטיבי של העם היהודי זה 2,000 שנה. אנו, בלשון רבים, מכריזים על הקמת מדינתנו היהודית.
מדיניות אנטי-ציונית
הרבה מים זרמו בירדן מאז שהכריז בן-גוריון על הקמת המדינה היהודית. תפיסת העולם הפוסט-ציונית קנתה לה אחיזה בקרב קוראי עיתון "הארץ" למיניהם. הרעיון הפוסט-ציוני גורס כי הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית היא רעיון פסול, פשיסטי וגזעני (כמובן שזה דבר הבל, היהדות היא לא גזע. אנחנו העם היהודי. יש יהודים שחורים, ויש יהודים לבנים, למעשה יש יהודים מכל הגזעים, והדלת פתוחה בפני כל אדם מכל גזע שהוא להצטרף לעם היהודי).
מדינות רבות ברחבי העולם מגדירות את עצמן כמדינות לאום (לכל מי שמפקפק בעניין כדאי לקרוא את ספרם המלומד של פרופ' אמנון רובינשטיין ופרופ' אלכסנדר יעקובסון, "ישראל ומשפחת העמים"). חוק היסוד, מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, שעולה בימים אלו לדיון, תכליתו אחת: לעגן את ישראל כמדינת הלאום היהודית, תוך שמירה על הזכויות של כל אזרחיה. מי שמבקש לבטל את אופיה היהודי של מדינת ישראל, כפי שנקבע במגילת העצמאות, חצה את הרוביקון. אי אפשר להתנגד לחוק ולהיות ציוני. דווקא ההתקפה ההיסטרית של פעילי ארגוני הקרן החדשה לישראל נגד חוק הלאום מוכיחה עד כמה הוא חשוב.
הציונים והאנטי-ציונים כאחד שמחים על חוקי היסוד המגדירים את ישראל כמדינה דמוקרטית. אך רק האנטי-ציונים נלחמים בחירוף נפש נגד החוקים שמגדירים את מדינת ישראל כמדינה יהודית. במילים אחרות, זה ההבדל בין השמאל הציוני לשמאל האנטי-ציוני. השמאל הציוני מבקש להקים מדינה פלסטינית ולידה מדינה יהודית. מאידך גיסא, השמאל האנטי-ציוני נאבק על הקמת מדינה פלסטינית, אבל לידה, במקום מדינה יהודית, הוא רוצה במדינת כל לאומיה, כלומר מדינה לא יהודית. האנטי-ציונים מבקשים לשלול רק מהיהודים את הזכות למדינה עצמאית. מדיניות פוליטית שמפלה את היהודים, רק כי הם כאלה, היא מדיניות אנטישמית.