אם יש חופש ביטוי- גם בניון צריך ליהנות ממנו

השבוע, באזכרה השנתית לדוד בן־גוריון, אמר שמעון פרס כי חוק הלאום הוא עניין דתי. לאורך השנים כששאלתי קהל יהודי מה זה יהדות, האמריקאים נטו באופן כללי לומר שיהדות זו דת. לעומת זאת, כשאני שואל קהל ישראלי, הנטייה המובהקת היא לומר לאום. מבחינת התרבות היהודית, כפי שהיא מוצגת בתנ"ך, עם ישראל הוא שילוב של השניים. למרות זאת, ברור שלפי סיפור התנ"ך עם ישראל יצא ממצרים והיה לעם עוד לפני קבלת הדת במעמד הר סיני. למעשה, מי שמגדיר אותנו כעם הוא פרעה. מיד בתחילת ספר שמות אומר פרעה לעמו: "הנִּהֵ, עםַ בְּניֵ יִשְׂרָאֵל רַב וְעצָוּם".

היסוד הלאומי קודם ליסוד הדתי ומהווה תנאי עבורו. גם כאשר בני ישראל אינם מקיימים את הרובד הדתי, הרי שהם עדיין עם. זהו הסיפור של ספר שופטים. עם ישראל לא מקיים את התורה, אבל ברור שהוא עם. ומכאן גם הכלל ההלכתי: "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". עם ישראל, לאחר 2,000 שנות גולה, חזר לארצו והקים את מדינתו. לא מדובר בקבוצה מקרית של אנשים שהקימה מדינה. העם הקים אותה. לכן הרצל קרא לספרו "מדינת היהודים". לכן דוד בן־גוריון, בניגוד לדעתו של שמעון פרס, אמר "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". פרס טועה: חוק הלאום הוא לא חוק דתי. החוק מעגן את מה שהיה בעבר מובן מאליו. אם השמאל הקיצוני לא היה חותר באופן אובססיבי, בעזרת מימון מדינות זרות, לביטולה של מדינת ישראל כמדינת לאום, כנראה שגם לא היה צריך אותו. לאחר שהחלק הדמוקרטי של מגילת העצמאות עוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 92', הרי שהחוק הזה מעגן את המהות של מגילת העצמאות - זהות המדינה כמדינת לאום יהודית.

בין עמיר בניון ופסטיבל הנכבה בסינמטק, צפה ועלתה הצביעות השמאלנית במיטבה. בעוד התקשורת ואנשי "הרוח" השתלחו בבניון, הם הגנו וחיבקו את הסינמטק. הסיפור על הסינמטק לא הכה גלים כמו בניון (מעניין למה?), אז כדאי לחזור בקצרה על העובדות: שרת התרבות לימור לבנת ביקשה משר האוצר יאיר לפיד לבחון אפשרות להפסיק לתקצב את הסינמטק, משום שהוא פעל בניגוד לחוק והוציא כספי ציבור עבור פעילות שהיא במהותה ציון יום העצמאות כיום אבל.

בסוף השבוע הזה ייערך בסינמטק פסטיבל 48 מ"מ של ארגון השמאל הקיצוני זוכרות. מדובר במפגן אנטי־ציוני שמהווה הפרה ברורה של חוק יסודות התקציב, שעונה בין היתר על סעיפי "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" ו"הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור". במילים אחרות, 230 אלף שקל מכספי המסים מתגלגלים לטובת עידוד החרבתה של ישראל. אין שום הצדקה לכך שהמדינה תישא בעלויות המימון של גוף המעודד את טענת זכות השיבה, ומבקש לשלול את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אבל בשיח התקשורתי הוצגה שרת התרבות כעוכרת הדמוקרטיה. במאמר המערכת של "הארץ", תחת הכותרת "שרה ללא תרבות", נכתב: "אין זה מתפקידו של משרד התרבות במדינה דמוקרטית ליצור תרבות... כל שהוא צריך לעשות הוא לדאוג להשגת משאבים ציבוריים נאותים". זהו לב המהלך האנטי־דמוקרטי של עיתון "הארץ" וההפיכה השיפוטית. נבחרי הציבור, לשיטתם האנטי־דמוקרטית, לא אמורים לשקף את תפיסת העולם של הבוחר ששלח אותם למשרה הציבורית. עליהם רק "לדאוג להשגת משאבים", שיחולקו על פי רצונם של פקידים שאינם הדרג הנבחר. אם התפיסה הזאת הייתה לפחות שיטתית אפשר היה לכבד אותה. אבל היא לא. כאשר חופש הביטוי אינו מוצא חן בעיני אבירי השמאל, אין לו מקום. להפך,

לינץ' תקשורתי ממדרגה ראשונה התבצע נגד עמיר בניון בעקבות השיר שכתב. התקשורת יצרה תחרות פנימית: מי יפרגן יותר לנשיא המדינה, רובי ריבלין, על שסירב להזמין את בניון להופיע במשכנו. אני לא חושב שהשיר הוא פאר היצירה, אבל תחליטו: אם אתם בעד חופש הביטוי, אז גם בניון צריך ליהנות ממנו. שהרי אמנות, כפי שמסבירים בהתנשאות מעל דפי עיתון "הארץ", כוללת בתוכה גם את הפרובוקציה. כאשר נטלי כהן וקסברג עשתה את צרכיה על דגל ישראל, אין ספור מאמרים הגנו על חופש הביטוי שלה. הטיעון שחזר על עצמו הוא שכאשר השיח הציבורי מגדיר משהו כפרובוקציה, זה סימן של שבירת טאבו. "עשיית צרכים על הדגל פוגעת בוודאי ברגשות של ישראלים רבים", נכתב ב"הארץ". "אפשר להתווכח גם על ערכו האסתטי של הסרטון, אבל חופש הביטוי נועד בדיוק להגן על מעשים כאלה". פתאום הטיעונים בדבר הגנה על חופש הביטוי בחברה, כיסוד שבלעדיו אין כל אפשרות לדיאלוג הגורם לשינוי חברתי, נעלמים. הכלל התקשורתי הוא זה: כאשר ימנים אומרים משהו שלא מוצא חן בעיני תפיסת העולם של התקשורת, מדובר בהסתה חמורה. כאשר שמאלנים אומרים משהו שלא מוצא חן בעיני העם, מדובר בחופש הביטוי.

בעיני, הכלל העקרוני של וולטר תקף. מותר לומר בשיח הציבורי אמירות מקוממות ביותר, אבל יש הבדל בין חופש הביטוי לבין חובת המימון. כשם שמותר ליהודי להגיד שהקמת מדינת ישראל היא אסון, כך מותר ליהודי לומר למי שאומר זאת שהוא בוגד.

שאלת המימון של תועבות אנטי־ ציוניות היא שאלה אחרת. למדינה אין חובה לממן את הסרטונים שמסיתים נגדה. להפך, חובתו של שליח הציבור לייצג את הערכים שבשמם הוא פועל. בין השאר להחליט לאילו פעילויות להעניק מימון. הרעיון שהשר הממונה לא יכול להחליט על מדיניות, ועליו להעביר את סמכותו לדרג המקצועי־משפטי, הוא רעיון אנטי־ דמוקרטי העוקר את האפשרות של האזרח להשפיע באמצעות בחירות.

תפיסת העולם המבוטאת בעיתון "הארץ", בחוגי בית המשפט העליון ובקרן החדשה לישראל וגרורותיה, מניחה למעשה שאין בכוחם לנצח בבחירות ולכן כל שנותר להם לעשות הוא לנסות לכפות את רצון המיעוט על הרוב, באמצעות יצירת לחץ בינלאומי או באמצעות ההפיכה השיפוטית, הפיכת השרים לבובות ויצירת שלטון של פקידים שאינם נבחרים.