1.
אם נספור את כל הטקסטים הקיצוניים, המסיתים, המתלהמים והקוראים לאלימות שנכתבו כאן במהלך השנים - לא על ידי טוקבקיסטים, אלא על ידי אנשי רוח, מנהיגים ובעלי משקל ציבורי - השמאל לוקח את הימין בהליכה. אם הייתה נפתחת כאן חקירה פלילית על כל טקסט כזה, כפי שהמליצו רבים לפתוח השבוע נגד הזמר עמיר בניון, חצי מנדט של מרצ היה מצביע מהקלפי של מעשיהו.
מומחים גדולים לפלילים הסבירו בימים האחרונים שבניון פגע במגזר שלם, שהוא הכליל, שהוא לא הפריד בין ערבים מחבלים לערבים שומרי חוק. נניח שזה נכון. אבל אם אלה הקריטריונים להסתה, מה היה צריך לעשות לכוהנת זכויות האדם המנוחה, שולמית אלוני, שקבעה כי "החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית הפאשיסטית"?.
איפה בדיוק טמון ההבדל הגדול בין בניון לבינה? איפה טמון ההבדל בין בניון לעמוס עוז, שאמר על אנשי גוש אמונים שהם "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה... מתוך פינה אפלה של היהדות… מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף"?.
ואם צריך לפתוח בחקירה נגד בניון אז למה לא נגד חתן פרס לנדאו הטרי, המשורר יצחק לאור, שכתב "אנחנו כיפות סרוגות... חיילים בצבא אדוני צבאות ובצבא הגנה לישראל... ואת חג חירותנו, יום חג המצות הזה, בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים, נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטיניים". זו לא הסתה? ולמה כשהזמר מוקי מדבר על תושבי גוש קטיף וממליץ "להיכנס בהם ולשבור להם את העצמות, להעמיס אותם במשאיות, לזרוק אותם באיזה פינה ולסתום להם את הפה", זה פחות נורא?
השבוע ראיינה יעל דן בגלי צה"ל את סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, הפרופ' מרדכי קרמניצר, ולחצה עליו לפסוק שבניון עבר עבירה פלילית של הסתה בשירו "אחמד אוהב ישראל". למחרת ראיינתי אותו גם אני וביקשתי ממנו לנסות להיזכר מתי ראיינו אותו בפעם האחרונה בגלי צה"ל בעקבות טקסט שמסית נגד הימין. קרמניצר, איש הגון, הודה שזה לא קרה מעולם.
יכולתי למחזר פה רשימה ארוכה של מסיתים ומתלהמים ושונאים, שאת רובה הבאתי כבר בעבר. על כולה חתומים אנשי רוח מהשמאל, שזכו לפני התבטאותם וזוכים גם אחריה, לכבוד וליקר. יגאל תומרקין ופרופ' זאב שטרנהל ודליה רביקוביץ' ושייקה לוי ומאיר שלו ורבים אחרים. אז מה ההבדל בין כל אלה לבין עמיר בניון? שבקרב קובעי הטעם הם מוחזקים כאנשי ה"אנחנו", בעוד עמיר בניון נמנה עם אנשי ה"הם".
מובילי דעת קהל ועיתונאים, אנשי קבוצת ה"אנחנו", ניסו לשכנע השבוע שאין אפליה. הנה, אמרו, רק לפני שנתיים החליט מפקד גלי צה"ל, ירון דקל, לאסור על השמעת שיר של יזהר אשדות שמציג את חיילי צה"ל כאכזריים, ההורגים ערבים מתוך הרגל. אלא שכאן טמון ההבדל הכפול. ראשית, משום שבגלי צה"ל פסלו את השיר ואילו נשיא המדינה, שביטל את הופעתו של עמיר בניון במשכנו, פסל את הזמר. שנית, משום שכאשר בגלי צה"ל נפסל שירו של אשדות, נזעקה כל הברנז'ה, כולל אנשי גל"צ מקבוצת ה"אנחנו", ותקפו את ההחלטה. והשבוע? השבוע התהפכה תפיסת העולם הדמוקרטית שלהם והם נעמדו במסדר כבוד ומחאו כפיים להחלטתו של ראובן ריבלין.
במשך שנות דור אין תוכנית סאטירה שעולה על המסך ולא פותחת במערכון שמשפיל את המתנחלים ומסית נגדם. בהכללה. כקבוצה אחת. המערכונים הללו הם שיבוט האחד של השני. כל המתנחלים מוצגים בהם כמי שששים לטבוח בערבים. כל המתנחלים מוצגים בהם כרוצחים. כל המתנחלים מוצגים בהם כאוסף של ברוך גולדשטיינים ויגאל עמירים. כשתושבי כפר דרום, חקלאים שומרי חוק, נעקרו מביתם ושוכנו על טפם ורכושם בבית מלון, חשב אדיר מילר שזו הזדמנות מצוינת לתת להם בראש. עקורי הישוב הזה, שחלק מבניו נרצחו בפיגועים וכמה מילדיו נותרו קטועי רגליים, נאלצו לצפות בעצמם מוצגים על המסך כאוסף רוצחים חמושים, חובבי לינץ' המתגוררים במלון "כהנא קונטיננטל".
האם זו אינה הסתה? ברור שלא. כי אדיר מילר וטל פרידמן שייכים ל"אנחנו" ועמיר בניון ותושבי כפר דרום, ככל שמדובר בתקשורת הישראלית, הם אזרחי מדינת ה"הם".
מרגלים אצל בית"ר
הנרטיב המרכזי של אנשי ה"אנחנו" קובע שלמרות שבסכסוך היהודי ערבי נשפך בעיקר דמם של היהודים, הרי שהערבים הם הם הקורבן האמיתי, ומכאן שמה שפוגע בהם מסוכן יותר ממה שפוגע באחרים.
הנה דוגמה קטנה. משחק הכדורגל בין בית"ר ירושלים לבני סכנין השאיר אחריו הרבה זוהמה. גם של אלימות פיזית וונדליזם, גם של אלימות מילולית. כל כלי התקשורת התמקדו באלימות של אוהדי בית"ר וערוץ 10 אף טרח לשתול באוטובוס של ארגון לה פמיליה הבית"רי עיתונאי סמוי, כדי שיתעד את ניבולי הפה של האוהדים. זו הייתה עבודה עיתונאית ראויה, שהציגה לצופים קריאות מטונפות נגד לאה רבין, נגד ערבים ובעד יגאל עמיר.
אלא מה? העובדה שערוץ 10 שולח כבר בפעם השלישית מרגלים כדי לשמוע מה יש לאוהדי בית"ר להגיד על הערבים, מעלה את השאלה האם לא מעניין אותם שם, בטלוויזיה, לשלוח מרגל קטן גם לצד הערבי.
למה אני מנג'ס עם העניין הזה? משום שהמציאות מלמדת שאלימות ופיגועים, לא דיבורים מזוהמים, מגיעים בדרך כלל דווקא מהצד הערבי. ואם ההסתה במגרש עלולה להביא לשפיכות דמים, הרי שיש סיכוי גדול יותר שזה יקרה דווקא אחרי ההסתה בשפה הערבית. אז למה הקללות של אוהדיה הוולגריים של בית"ר מעניינות את כלי התקשורת והקריאות של יציע שלהם של אוהדי סכנין "בדם ואש נפדה את אל אקצא", לא ממש מרגשות? הרי אנחנו יודעים בדיוק על איזה "דם" שרים האוהדים מסכנין. הדם שבאמצעותו אוהדי הכדורגל מבקשים לפדות את "אל אקצא", הוא הדם שנשפך רק בשבוע שעבר בבית הכנסת בהר נוף. מהדם הזה נרצחים ישראלים כל כמה ימים.
וכשמוסיפים לזה את טקס ההוקרה שארגנה בני סכנין לעזמי בשארה, שחשוד בריגול לטובת חיזבאללה בעת מלחמה, מישהו צריך להסביר למה השירה מהיציע של סכנין לא מטלטלת את כל מהדורות החדשות במשך שבוע שלם, לפחות כמו השיר של בניון.
התשובה, אגב, ברורה. מי שקובע מי רע יותר ומי מאיים יותר ומי מסוכן יותר הם אנשי ה"אנחנו". ומכיוון שבני סכנין היא יקירת ה"אנחנו", היא תמשיך להישאר המאמי של התקשורת והסמל לתקווה, לדו קיום ולרדיפת שלום. בניון? הוא ימשיך להיות זמר "שנוי במחלוקת".
דמוקרטים דה לה שמאטה
אם הלוחמים הגדולים נגד זכותו של בניון לכתוב את "אחמד אוהב ישראל", היו טוקבקיסטים, הייתי מחריש. אבל כאשר אלה שמוחאים כפיים לנשיא שביטל את הופעתו של הזמר, הם עיתונאים שמציגים את עצמם כנטורי קרתא של הדמוקרטיה ושל חופש הביטוי, וכשעיתונאי בכיר מסביר שחוק הלאום רע כי הוא פוגע בדמוקרטיה ורגע אחר כך הוא כותב לריבלין על מעשהו "אתה תותח", מול הצביעות הזו קשה לשתוק.
אז לכל חבריי העיתונאים, שמיהרו השבוע לחבק את הנשיא ו/או להציע חקירת משטרה נגד עמיר בניון, אני מבקש להציע כאן נוסחה חדשה. נוסחה של תמיכה בדמוקרטיה וחופש ביטוי, אבל לא כזו שנושאים לשווא את שמה רק כדי להישמע נאורים. אני מדבר על דמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה שמאפשרת שיח חופשי לכל הצדדים. דמוקרטיה שבה אם אסור להסית נגד ערבים, אסור להסית גם נגד מתנחלים וחרדים. דמוקרטיה שבה לא סותמים את הפה לאיש, לא משנה מאיפה הוא בא.
דמוקרטיה כזו מתנגדת לפסילה של ריבלין את בניון. דמוקרטיה כזו מתנגדת למהלכים שמביאים לסגירת עיתון. דמוקרטיה כזו מתנגדת לחוק חנין זועבי, שמאפשר לחברי הכנסת להשתמש ברוב פרלמנטרי כדי לזרוק מהכנסת את המיעוט. דמוקרטיה כזו מתנגדת להחלטה של ח"כ משה פייגלין להוריד מדוכן הנאומים ח"כ ערבי שקרא לו "פאשיסט". דמוקרטיה כזו, שבה אם עמיר בניון מסית, אז גם שולמית אלוני מסיתה. דמוקרטיה שבה מה שאסור לו, אסור לה. כל פירוש אחר לחופש הביטוי הופך את המשתמשים בו, עיתונאים ופוליטיקאים כאחד, לדמוקרטים דה לא שמאטה.
2.
"רבותיי", קרא השבוע הנשיא ראובן ריבלין בנאום בפני אנשי הפרקליטות, בהתייחסו לחוק הלאום, "הגישה ההיררכית, המעמידה את היהודית לפני הדמוקרטית, מחמיצה את עומקה וגדולתה של מגילת העצמאות, שכרכה את שני המרכיבים יחדיו ללא הפרד: יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית - בדיבור אחד נאמרו, ובדיבור אחד הן מוכרחות להמשיך ולהיאמר".
יתכן שעומס הנאומים בתקופה האחרונה הוא שגרם לריבלין להתבלבל. מגילת העצמאות לא כרכה את ה"יהודית" ו"הדמוקרטית", לא בדיבור אחד ולא בשני דיבורים. 20 פעם מופיע במגילה הביטוי "יהודי" על הטיותיו השונות, בעוד הדמוקרטיה לא מוזכרת בה אפילו פעם אחת.
קדם לנשיא שר האוצר יאיר לפיד, שבציניות בלתי מבוטלת ניסה לגייס את השוטר הדרוזי המנוח זידאן סיף, שנפל בפיגוע בהר נוף, למאבקו נגד החוק. לפיד סיפר על שיחה שקיים עם בני משפחתו של סיף. "מה נגיד לו? מה נגיד להם? שהמנוח הוא אזרח סוג ב'?", שאל.
כמה כלי תקשורת גייסו גם הם אזרחים דרוזים למאבק נגד החוק והעלו אותם לשידור כדי שיקוננו על הפיכתם לאזרחים נחותים. מעבר לעובדה הבסיסית שהחוק לא פוגע בזכויות של איש, יש ברכה גדולה במניפולציה שנעשתה סביבו, משום שהיא מחדדת את הדיון על יהדותה של המדינה. אזרחי ישראל ראויים כולם לשוויון על רקע אישי ואזרחי, שוויון שחוק הלאום מספק. אלא שבכל מה שקשור לשוויון על בסיס לאומי, ואת זה צריך לומר ביושר גם לאחינו הדרוזים, היה ויהיה ליהודים יתרון מובנה, גם לפני חוק הלאום ובלי שום קשר אליו.
לפיד יודע ידוע היטב שקרובי המשפחה שלו יכולים לעלות לארץ בהישען על חוק השבות, בעוד קרובי משפחת סיף אינם זכאים לכך. הוא יודע היטב שדגל המדינה על כל מרכיביו, מהמגן דוד דרך הפסים הכחולים, מבוסס על אלמנטים יהודיים. הוא יודע גם שסמל המדינה, מנורת שבעת הקנים, מקורה בבית המקדש היהודי.
אין לי מושג איך הוא מתכוון להסביר את זה למשפחת סיף, אבל זה לוז הסיפור. על זה מתנהל הוויכוח סביב חוק הלאום. מדינה יהודית או לא מדינה יהודית.
3.
נדמה לי שבתוך כל פרשיית השופטת, קצין המשטרה והאונס, שכחנו לשאול שאלה אחת בסיסית: למה בכלל היה צריך לפרסם את הסיפור הזה? כדי להכריע בסוגיה הזו, צריך להכריע ראשית בשאלה עיתונאית מוקדמת: איזה תפקיד מגלמת השופטת בפרשה? זו נשמעת אולי שאלה תמוהה ומיותרת, אבל נוכח הדיון שהתנהל כאן השבוע לגמרי לא ברור האם השופטת כיכבה על מסכינו בכובעה כקרבן מעשה אונס, או שמא ככזו הראויה לכתב אישום ציבורי על כך שהעזה להיאנס ולא להגיש תלונה.
מי שההגנה על נפגעות תקיפה מינית חשובה לו, חייב לשלול את עצם הפרסום, שכן ברור שהנפגעת הכי גדולה מהמהומה התקשורתית היא הקורבן עצמה. הפרסום פגע בה, הפרסום חשף אותה בניגוד לרצונה ואין היום איש בסביבת מקום מגוריה, בסביבת עבודתה או בסביבתם של ילדיה, שלא יודע שהיא היא הנאנסת.
העניין הוא שיש שרואים בשופטת, ולמרבה הצער הם לא מעטים, מי שראויה לעמוד בפני כיתת יורים על סירובה להתלונן. לא יתכן, הם טוענים, ששופטת תביע אי אמון שכזה במערכת אכיפת החוק. לאלה כדאי להבהיר שאשה שנאנסה צריכה לעשות אך ורק מה שטוב לה. היא לא נאנסה בשירות הממלכה, ומרגע שעברה את מה שעברה אין לה מחויבות כלפי אף אחד. אם היא החליטה שפנייה למשטרה לא תעשה לה טוב, אין איש שזכאי לגייס אותה בעל כורחה למאבקו שלו, ויהיה זה המאבק הצודק ביותר. יתכן שאין לה אמון במערכת, יתכן שאין לה עניין להכניס את משפחתה לתהליך הקשה הזה, יתכנו עוד אלף ואחת סיבות אפשריות. זה בכלל לא משנה.
אז עם מה נשארנו בשורה התחתונה? עם שתי אפשרויות. אם לא היה שום אונס, ועל רקע העובדה שאיש לא נחקר גם זו אפשרות שצריך להביא בחשבון, הרי שלא היה טעם לתת לסיפור פומבי. אם היה אונס, פרסומו פגע בנאנסת. אז במה הועלנו כאן בדיוק?