1. ממש כשם שחוק הגיוס לא הביא עדיין לגיוסם של בני ישיבות במספרים משמעותיים, כך גם חוק הלאום לא יהפוך את ישראל ליהודית יותר. הוא רק יספק מחלוקות, ויכוחים, שסעים, תקשורת וחומרים הכרחיים לאפיית "עוגת הבחירות". אינני יודע מה ילד יום, אבל דבר אחד אני כן יודע: הדרך שבה מקדם ראש הממשלה את הצעת החוק תהווה את אבן הדרך לתהליך פטירתה של ממשלת נתניהו השלישית, ותסמן את האות לבחירות באפריל-מאי 2015 .
נתניהו יבקש ללכת לבחירות כשהאיום הפרסונלי סביבו קטן לכאורה, והוא יעשה זאת תוך שיישען על ערכים של יהדות, ביטחון לאום, ושמירה על הבית השלישי. הוא ינסה לגייס את תמיכת הבית היהודי אצל הנשיא ולהתחייב בפני בנט (בהסכם כתוב, כמובן) שאם ירכיב את הממשלה, יוכל לבחור את התיק הראשון לעצמו (בוגי תיזהר). להסכמים דומים יחתור עם החרדים ועם ליברמן.
נתניהו מנסה לנהל את המשבר כאשר הממשלה כבר מריחה את הסוף. הוא עומד בראש סיעה שאיבדה בשנתיים האחרונות את בני בגין, דן מרידור, גדעון סער, משה כחלון, כרמל שאמה-הכהן, ועד לבחירות צפויות כנראה עוד הפתעות ו"פיגועים פנימיים". הוא עומד בראש מפלגה שכלתה תחת החופה בבחירות האחרונות, ישראל ביתנו, מאסה בה, ביקשה גט והלכה לרבנות. והוא עומד בפני מרכז ליכוד שראשו קורא תיגר על מנהיגותו ומתמודד מולו על המועמדות לראשות הממשלה.
את כל אלו הביא נתניהו על עצמו במו ידיו, פחדיו ומעשיו. הוא ואנשיו עסוקים באיתור ונטרול מתמודדים פוטנציאליים שעלולים (בעיניו) לחזק את הבית היהודי, את כחלון או את העבודה. כל אחד זוכה לטיפול או פינוק ישיר או עקיף (באמצעות שליחים) על פי מה שמגיע לו. את מפקד חיל הים לשעבר האלוף (במיל') אליעזר מרום (צ'ייני), אדם בולט וכריזמטי, ימנו בטח ליו"ר רשות שדות התעופה, את האלוף (במיל') טל רוסו ימנו ודאי לתפקיד ביטחוני כלשהו, וכל היתר ממילא עסוקים בעדויות, בחקירות, בתחקירים ובפרקליטות (ברק, אולמרט, אשכנזי), או שהם חוששים לשלם את המחיר, כמו יובל דיסקין ורבים נוספים.
ספק אם נתניהו, שחי ופועל על פי סקרים, מבין את המצב בשטח ואת האמת המרה. בדרך כלל המנהיגים הם האחרונים לגלות שאין להם עוד "מרפסת לנאום עליה". נתניהו זנח את האופק המדיני שהבטיח, זנח את הטיפול בעניינים החברתיים לאחר שמינה את ועדת טרכטנברג כאקמול ציבורי, הוא מאבד את הקרדיט שרכש כ"מר כלכלה" וכקוסם באוצר בשעתו, והנקודות שצבר כ"מר ביטחון" משולות לבלוק קרח שנמס על חומות ירושלים בנתיב הרכבת הקלה, ועוד מעט אולי גם בגליל ובמשולש.
וזה חבל כי האיש הזה, עם ניסיון של קדנציה שלישית, מסוגל להרבה יותר. זה חבל כי אין מישהו בולט שנושף בעורפו וכי המדינה משוועת למנהיגות אמיצה שתניע מהלכים מדיניים, אזוריים, כלכליים, חברתיים וערכיים, והוא לא עושה את זה. חלק מחברי חושבים שהם יודעים מדוע - אך לי זה לא ברור. נתניהו נמצא בגיל ובמצב פוליטי שבו היה יכול לעשות כמעט ככל העולה על רוחו, יש לו רוב בעם ורוב בכנסת, אבל הוא לא רוצה, לא מצליח, לא יכול או השד יודע מה. חבל עליו, חבל עלינו. הרוחות והגשמים, ההצפות והבוץ, העננים והקדרות, שעון החורף והמציאות עושים להם בערבוביה ומביאים דיכאון, וממנו - מי ישורנו?
2. מצד אחד כבר אמרנו - לנתניהו אין יורש בולט, מועמד מוכשר וקונצנזואלי, שאותו הייתם מוכנים להושיב ללא התלבטות על כיסא ראש הממשלה. למרות זאת, נדמה לי שהולכת ומתגבשת מסה קריטית של קהלים שנמאס להם מהמצב המוזר והמאוד לא דמוקרטי הזה (שגם לו תרם בין היתר נתניהו כשיזם את "חוק הצינון", המונע מטובי מנהיגי צה"ל וזרועות הביטחון להתמודד על תפקידים פוליטיים). המסה הקריטית הזאת בנויה בעיקר משני מיליון אנשים, השדרה המרכזית של החברה, לבה הפועם של מדינת ישראל. אלו אנשים טובים, נורמטיביים, בני 25 ־ 45 , גברים ונשים, דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים, מן העיר ומן הכפר, הנושאים בעיקר הנטל.
הגוש הזה הוא הגוש שמחזיק את ישראל על הכתפיים, הם אלה שעובדים ויוצרים, מחזיקים את המשק ואת התוצר, את המדע ואת החקלאות, את התעשייה ואת ההייטק, את שוק ההון ואת השירות הציבורי, החינוך והבריאות. הם אלה שמשלמים מס אמת, והרבה, הם אלה שמשרתים במילואים, הם
"האלונקאים" של החברה הישראלית. החדשות הרעות הן שהגוש הזה עומד לקרוס כלכלית, חברתית ומורלית, וכשהם יקרסו - תקרוס המדינה. לא, לא שתיתי כלום, ואני צלול לחלוטין. אלו הנתונים ואלו המגמות. הגוש הגדול והדומם הזה, שנותן יותר מאשר מקבל, עלול ליצור את המסה הקריטית שתשלח את נתניהו מירושלים לקיסריה. באופן ציורי ניתן לומר שבעוד נתניהו ורעייתו מזמזמים "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם", הם מתקרבים מהר ל"חול ולים ולרשרוש של המים".
הציבור הזה מתחיל להבין שהחברה הישראלית צריכה ברגעים מסוימים להתעלות מעל לרמת המנהיגות שהיא הביאה על עצמה, לקחת את גורלה בידיה ולשנות את המציאות שמקרבת אותנו לתהום. איך והאם יעשו זאת אינני יודע, אבל את הריח הזה, של סיר פוליטי שעומד לגלוש, אני מכיר היטב.
בינתיים הולך נתניהו ומפנים שהוא יכול להיות מובס לא על ידי אדם שיעמוד מולו ממפלגה אחרת, אלא על ידי קבוצת אנשים עם רעיונות מוסכמים ותוכנית עבודה בת 4־ 5 סעיפים שניתן להתאחד סביבה. קואליציית ה-61 שעשויים להעמיד מולו הרצוג, כחלון, לפיד, מופז, לבני, מרצ ודרעי (ואולי גם ליברמן) מדירה שינה מעיניו. ככה ממש: אנשים טובים, מוכשרים וישרים עם רעיון, רצון ויכולת שירכשו את לב העם ויקבלו את אמונו.
תחשבו כמה שנות ניסיון ביטחוני, מדיני ופוליטי מגולמים אצל הרצוג, לבני, פרץ, כחלון, יחימוביץ', מופז, ברוורמן, מצנע, דרעי, גלאון, שטרן, פרי ועוד. ומה בדיוק יש מולם? וכשיחליטו החברים שאת האגו צריך להניח בצד ויבינו ש"המעשה חשוב כעת מהנעשה" ויסכימו על רוטציה - הם יפגשו בנשיא מדינה נדיב, גאון ואכזר מאין כמוהו. וזהו בדיוק המנוע הכי חזק שיכול להזיז את נתניהו בחודשים הקרובים להתגבר על הפחדים ולעשות מעשים, גם אם מעט מדי ומאוחר מדי.
3. כששקל ידידי חיים סלוצקי אם לקבל על עצמו את הפקת ערוץ 8 של הוט, עודדתי אותו לעשות כן והסברתי לו שהערוץ הדוקומנטרי צריך להיות יותר ישראלי ויותר מאוזן, לאחר שבכל פעם שפתחתי אותו ראיתי סרטים על כיבוש, יום "בחיי מחסום", התעמרות בפלסטינים ועוד. אני מאלו שדוגלים בזכות הציבור לדעת, וכשמדובר בכיבוש - אז גם בחובתו לדעת. אבל אני סבור שחברה שמתמודדת עם טרור ובעיות ביטחון, עם הסתה ופיגועים, צריכה להיות יותר שקולה ומאוזנת ולהפעיל בעת הצורך את הכלי של "דמוקרטיה מתגוננת".
האמריקאים חזקים בזה, אנחנו יותר הססנים, וטוב שכך. בדיוק מהשיקול הזה אני מזדהה עם שרת התרבות לימור לבנת, שדעתה איננה נוחה מ"פסטיבל סרטי הנכבה" בסינמטק. זה נראה לפעמים כאילו אנחנו מחסלים את המדינה, ועוד מעט לא נהיה ולא נספיק אולי לראות את כל הפסטיבלים וחייבים למהר.