"הרצחת וגם ירשת?" - במילים הקשות האלה הורה אלוהים לנביא אליהו להתריס ולהוקיע את המלך אחאב לאחר שחמס את כרם נבות. במידה לא מבוטלת, הצעת החוק לשלילת זכויות כלכליות ותושבות למחבלים תושבי ישראל המתגלגלת במוחותיהם ובמסדרונותיהם של רה"מ ושר הפנים, שואבת משם את השראתה. וכי כיצד יעלה על הדעת שערבים קיצוניים, עבריינים, רוצחים, מחבלים, מסיתים תושבי ירושלים (ולפעמים הדברים מתייחסים גם ליהודים הנמנים עם הימין הקיצוני), יחבלו ויפגעו במדינת ישראל ובביטחון תושביה בכל כוחותיהם, מרצם ומשאביהם, ומאידך, אותה מדינה תעניק להם הטבות כלכליות ואף תאפשר להם להיות תושבים, ולעתים אזרחים, על אדמתה.
לפיכך הרעיון הגלום בהצעת החוק, שטרם גובשה להצעת חוק כתובה, הגיוני ומתבקש. כשלעצמי בהיבט הפוליטי, אין לי בעיה לוותר על שכונות ערביות עוטפות ירושלים כמו צור באחר, ג'בל אל־מוכבר, בית חנינא ואחרות. כשאבות אבותינו התפללו לגאולת ירושלים וציון "ושבו בנים לגבולם", הם לא ממש שיוו לנגד עיניהם את ג'בל אל-מוכבר. אך מה לעשות, מאז 1967 ולפחות עד עכשיו ממשלות ישראל, משמאל ומימין, לא הרהיבו עוז לגרוע את השכונות הללו מגבולותיה של העיר, ובכך העניקו ליושביהן מעמד של תושבים, אף על פי שגם במיקרוסקופ אטומי יהיה קשה למצוא ישראלים שמסתובבים באותן שכונות להנאתם. אך החלום של "העיר שחוברה לה יחדיו" לא נשבר ולא מופר, וספק אם תקום ממשלה בישראל שתהא אמיצה דיה, ותעז, ללא הסכם שלום סופי ומחייב, להיפרד מהשכונות המזרחיות.
בנסיבות אלה, יש לחפש פתרונות משפטיים חלופיים. כמה נתונים מסברי עין: ערבים, תושבי ירושלים והשכונות שאינם אזרחי מדינת ישראל, מקבלים מהביטוח הלאומי מדי שנה כמיליארד וחצי שקל. זאת למרות שהגבייה הנגבית מאוכלוסייה זו היא בערך 20% מההוצאה. לשם ההגינות, נציין שיש אזורים נוספים בישראל שבהם היחס בין המענקים לגבייה דומה. החקיקה הנוכחית אינה מאפשרת תמרון יתר, וקובעת שכל תושב ישראל (ולא בהכרח אזרח) זכאי למלוא ההטבות מהביטוח הלאומי (קצבאות ילדים, שארים, נכות, זקנה וכיוב').
המציאות הבלתי מתקבלת על הדעת היא שמחבלים תושבי ירושלים והשכונות יכולים להרוג ולפצוע ישראלים באשר הם ישראלים ויהודים באשר הם יהודים, וכל עוד לא נשללה מהם התושבות, ימשיכו ליהנות מהטבות, הנובעות בין היתר מכיסיהם של אותם אזרחי ישראל, יהודים ולא יהודים. גם מסיתים למיניהם החותרים תחת קיומה של מדינת ישראל ומוציאים דיבתה רעה בעולם ממשיכים ליהנות מפירותיה ומכיסה הנדיב. לפיכך השאלה "הרצחת וגם ירשת?" אכן במקומה.
בידי הרשויות נותרה רק סנקציה אחת: שלילת תושבות. אולם זהו אינו עניין של מה בכך, כמובן, הן בהיבט המשפט החוקתי בארץ והן בהיבט המשפט הבינלאומי והיותה של ישראל חלק מהקהילייה הבינלאומית. שלילת תושבות ניתנת לעשות במשורה ולא באופן גורף, אלא אם כן אנחנו מוציאים שכונות מעוטף ירושלים מהמסגרת הטריטוריאלית־מוניציפלית של העיר ומעבירים אותן לידיו של אבו מאזן, נשיא הרשות הפלסטינית (דבר שלא יקרה בקרוב). לפיכך צריך להעניק לשרים הרלוונטיים - הפנים, ביטחון הפנים והביטחון - סמכויות שיאפשרו להם לבטל הטבות כלכליות ללא היזקקות לביטול התושבות.
יש הרבה צדק פואטי בחקיקה כזאת, שתכליתה "אל יצא חוטא נשכר". על פי הפרסומים, בהצעת החוק המתגבשת מדובר על אפשרות לשלול זכויות כלכליות לא רק מהמחבלים ומהמסיתים, אלא גם מבני משפחותיהם, דבר שנראה לכאורה חמור מאוד. וכי מה אשמים ההורים, האחים והאחיות, אם אחד מבני המשפחה הוא מחבל או מסית? שאלה זו עלתה במלוא חריפותה בכמה עתירות לבג"ץ שעסקו בהריסת בתים של משפחות מחבלים. בית המשפט העליון פסק במפורש שהריסת בתים, על פי עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגן גם על קניינו של אדם, מותרת רק כאשר יש לה ערך הרתעתי.
הנחת היסוד, על בסיס מחקרי, הייתה שלהריסת בתים אכן יש ערך הרתעתי, ולפיכך בג"ץ נמנע בדרך כלל מלהתערב בהחלטות המפקדים הצבאיים. גם במקרה הזה, השאלה אם לשלול זכויות כלכליות ממשפחות של מחבלים ומסיתים צריכה להיגזר מהשאלה אם יש בכך פןהרתעתי: האם שלילת זכויות כלכליות של משפחות תקטין את המוטיבציה של מחבלים ומסיתים נוספים מלממש את כוונותיהם, בין השאר בשל לחץ קרוביהם. שאלה זו צריכה להיגזר מחוות דעת מקצועיות שיגובשו על ידי מומחים מהשב"כ ומרשויות ביטחון אחרות, ואם התשובה לשאלה תהיה חיובית, יש מקום להחיל את הסנקציה הזאת גם על משפחותיהם של המחבלים והמסיתים.