משה כחלון יהיה שר בממשלה הבאה. לא משנה מי יעמוד בראשה. נתניהו, ליברמן, בנט, הרצוג, אפילו דאוס אקס מכינה, כולם יקבלו את תמיכתו של כחלון מיד עם סיום ספירת הקולות.
מי שמצביע לכחלון, מצביע בעצם לראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. ודאי שהוא יכול לשבת באופוזיציה, האופציה קיימת. אבל בלי אחיזה שלטונית, כחלון ומפלגתו הם מפלגה של קדנציה אחת. מהאופוזיציה הוא לעולם לא יוכל לפלס את דרכו לראשות ממשלה. בלי כוח, בלי אפשרות לחלק כוח, כחלון יהפוך להיות ההוא שעל שמו רשומה האפשרות להתקשר חופשי לאנשים, רק שאין לו למי.
מפלגתו של כחלון היא בעצם יש עתיד בהנהלה חדשה. על פי התחזיות, היא תהיה נעימה, לא מאיימת, חיננית, חברתית ותייצג את כוווולם. כל אחד ואחת מאיתנו יוכל למצוא בה משהו שיתאים לו. מפלגת סופרמרקט שתוקם על בסיסה של מפלגת מדף. רק שלהבדיל מיש עתיד, למפלגתו של כחלון לא תהיינה מגבלות קואליציוניות. יש עתיד היא לא כשרה, היא פתוחה בשבת, והטיקט המרכזי שלה הוא גיוס בני ישיבות. תחת הנהלתו של כחלון, גם החסמים הללו ייעלמו: היש עתיד החדשה היא הרבה יותר מסורתית, חרדים פרנדלי,
סוגרים אותה בסוף שבוע ויש תעודת כשרות.
כמו תוכנית היכרות, מפלגתו של כחלון תציע למצטרפים החדשים תנאים משופרים: היא תאפשר לכולנו למצוא תוכנית שתהלום את צרכינו. אבל כשתוכנית ההיכרות תסתיים, יסתבר מה שידוע לכולם אבל נשכח, משום מה, בבואם של אנשים להצביע: ממפלגה אי אפשר להתנתק בלי קנס, מפלגה זה חוזה דרקוני שלפעמים אתה תקוע איתו שלוש וארבע שנים, בלי אפשרות לעזוב.
וזה לא שהוא לא איש נהדר, כחלון. וזה לא שהוא לא היה שר מצוין והיה לו אומץ להתייצב מול אנשים שלאף אחד, עד אותו רגע, לא היה. זה רק שהציבור כל כך מאוכזב ועייף וממורמר ונטול תקווה, שהוא שם מבטחו, בכל פעם, במפלגה אורחת אחרת. הפוליטיקה הישראלית היא הסדרה היחידה בעולם שלא צופים בה בגלל הדמויות הקבועות אלא בגלל שחקני האורח. ובכל מערכת בחירות צץ לו משיח חדש. פעם אחת הוא גמלאי הרואי, בפעם הבאה הוא מגיש טלוויזיה עם חיוך הורס. ולכל המפלגות הללו אין מסורת. והן לא
מגבשות נבחרת שיש לה, באמת, מכנה משותף עמוק.
הן אוספות שמות, תדמיות, מגזרים. "תביא לי שתי כיפות סרוגות, שתי נשים, דוקטור ואיזה זמר" אומר היועץ האסטרטגי ומוציא מהמגירה את הספריי עם הריח של הנקי. ואז יש לנו, פתאום, מפלגות קואליציה שחצי מחברי הכנסת שלהן לא מבינים, בכלל, מה קורה סביבם. והם לגמרי אבודים והם מצביעים "כמו שאמרו לנו" כי הם פוחדים מהעומד בראש. ובמקום שהן יהיו מפלגות שמייצגות את קהל הבוחרים שלהן, הן הופכות לקבלן ביצוע של ראש הממשלה. ואז, כדי לשרוד, באקט של היסטריה הן מפרקות קואליציה על איזה חוק אפסי במקום על חוק שמפלה בין אזרח לאזרח.
אז מי שרוצה להצביע לכל קואליציה עתידית ולכל ראש ממשלה, מפלגתו של כחלון היא פתרון לא רע. אבל אם יש מי שלא רוצה שהקול שלו יהיה בקואליציה בכל מחיר, כדאי שישקול שוב. מה שכחלון עשה בתחום הסלולר בישראל, זאת באמת מהפכה. אבל בפוליטיקה הדבר הרע ביותר הוא תוכנית אנלימיטד, עדיף תוכנית מוגדרת ומוגבלת. כדי לא לדבר סתם.