כולם מדברים על בחירות, אף אחד לא מדבר על צדק. השבוע התגלתה לי, במקרה, פרשת שחיתות ושוחד, שהרתיחה את דמי. לצערי, בגלל הקדמת הבחירות לא קיבלה הפרשה את הממדים הראויים לה. אנצל במה זו להביאה לתשומת לב הקוראים. קשה להאשים אותי בצדקנות יתר או באהבת ערבים עיוורת. אבל כששמעתי את הסיפור הזה – סמרו השערות על העורף שלי.
הסיפור הוא כזה: פועל פלסטיני הרוצה לעבוד בישראל צריך אישור מיוחד. הוא צריך להיות מעל גיל 24, שיהיה לו ילד, ואינו “מנוע שב”כ”. מי שאינו עומד בקריטריונים יוכל לקבל אישור ל”פגישת עבודה”. האישור תקף לשלושה ימים. בנפת בית לחם מצאו דרך לעקוף את האיסורים והמגבלות: יש פלסטיני אחד שיכול “לסדר” היתר לפגישת עבודה למשך חצי שנה, אם רק ישלם לו הפועל 7,000 שקלים.
איש הקשר לא שם את כל הסכום בכיס. לדבריו, הוא מרוויח רק אלף שקלים. היתרה מתחלקת שווה בשווה בין הקצין בצד הפלסטיני למקבילו הישראלי. כלומר, לכאורה יש קצין ישראלי שמקבל 3,000 שקלים שוחד על כל פלסטיני שהוא מתיר לו להיכנס לישראל. מדובר במאות היתרים. לפני חודש וחצי נכנסו ללשכתו של רס”ן יזדי יוסף, האחראי למתן ההיתרים, חוקרי מצ”ח, ולאחר חקירה לקחו אותו למעצר בחברון. הוא מואשם בלקיחות שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובפגיעה בביטחון המדינה. הדם רתח פעמיים: פעם אחת על העניין האנושי: איך ייתכן שמתקיים מנגנון של סחיטה המופעל כלפי ציבור שרק רוצה להתפרנס בכבוד, בעמל כפיים אמיתי, שמתבקש לגייס סכום עתק מבחינתו, שיועבר לאנשים מושחתים? במשך שלוש שנים שירת יזדי יוסף בתפקידו זה.
אני לא יודעת מתי החלה הקומבינה המסריחה הזאת, אבל לכתב האישום שלו מצורפים 18 מקרים של פלסטינים שנאלצו לתת שוחד על מנת לקבל היתר. והפעם השנייה נוראה פי כמה: “השוחד יעוור עיני חכמים” אומר לנו משה מפי ה’ בספר דברים. מקבלי השוחד לא פשפשו בעברו של המשחד, אם השב”כ או המשטרה אוסרים את עבודתו במחיצת יהודים, ואם הוא מסוכן. מי יודע כמה רוצחים נכנסו לישראל בחסות השוחד הזה, כמה מחבלים? אנחנו חייבים לבער את הנגע הזה. אני רוצה לחיות בחברה שאין בה נותני שוחד ואין בה מקבלי שוחד. בחברה שיש בה אמון, שיש בה מידות, שיש בה מוסר. ממש לא משנה מי ייבחר לראשות הממשלה או אם מרצ תתאחד עם תקומה. היכולת להיישיר מבט לעיני האחר חשובה פי כמה.