קים קרדשיאן בעירום מלא. כך הכריזו שלוש אפליקציות בשש וחצי בבוקר ואז נזכרתי ששכחתי לבטל את עדכוני האפליקציות בהגדרות המכשיר. לכאורה, הכותרת לא הייתה אמורה לעניין אותי. אבל גם אני כמו יתר בני האנוש על הפלנטה מודה שהקלקתי על האייטם עוד בטרם שתיתי את הקפה השלישי. כמובן שמיד שלחתי לכמה חברים ממין זכר את הכתבה המדוברת בוואטסאפ, בצירוף הכיתוב: ראיתם? נו, ומה דעתכם?
התגובות היו לקוניות בצורה משעשעת ונעו בין “תמונות מסקרנות" ל"אחלה גוף", מה שהביא אותי למסקנה המיידית (והמעט משמחת) שהם ככל הנראה ממש מפחדים ממני. העולם הרי נחלק לשניים. לאלו הבוהים בתמונות העירום של קים קרדשיאן ואומרים "וואו" (ושלל ביטויים אחרים), ולאלו הבוהות בתמונות וממלמלות "נו באמת". ובאמת בכל זאת ניסיתי לשכנע את חברי לשתף איתי פעולה, ולו רק כדי לנסות לגבש את דעתי הסופית בנוגע לבחירה הזאת להצטלם כך מתוך מודעות מוחלטת לתוצאות. כי האמת היא שאני לא יודעת בדיוק מה אני חושבת על זה.
אני רק נזכרת משום מה בתקופה ההיא הלא רחוקה, שבה ניסיתי לרצות את כולם ורדפתי אחרי השגת דמות מרוטשת של עצמי. אני מניחה שזה קרה אולי כי מגיל צעיר חשתי שאני עומדת תחת עינם הבוחנת של מלהקים ובמאים, בתקופה שבה עבדתי כשחקנית. תקופה מלאה בסחרור ואובססיה עצמית, כזו שהייתה גורמת לי לחזור הביתה בבהלה רק כי השיער לא היה מסתדר כמו שצריך בימים עמוסים של אודישנים מצולמים שקובעים את כל עתידך. ולא הייתה רלוונטית העובדה שידעתי, גם אם אמרו לי, שאני נראית טוב. הביקורת העצמית התמידית והרדיפה אחרי שלמות מזויפת ומשהו שאפילו לא ברור לך מה הוא, מתישות באופן אכזרי. והרי אין חוקים במשחק הזה, כל אחת יכולה ליפול למעמקים בן רגע, וזה לחלוטין לא משנה איך היא נראית.
הייתי שם, וכיום אני בעיקר שמחה על ההחלטה שקיבלתי שאני יוצאת מהמשחק הזה. זה שהעמיד את עתיד הקריירה שלי, את חיי ואת אישיותי לכאורה תחת עיניהם הבוחנות של אנשים אחרים, שביקשו ולא באשמתם להניח אותי על סקאלת ה"אידיאל" הרצוי, זה המשתנה מדי יום על פי טרנד וגחמה של מישהו. זה שבזכותו יום אחד את רוכבת על הסקאלה, ולמחרת את עפה ממנה. "זה לא את, זה ה'טייפ־קאסט' של הדמות", הייתה מנחמת אותי הסוכנת שלי דאז כשלא קיבלתי תפקיד. ואני ידעתי שהיא צודקת, זו באמת כבר לא אני. זו דמות.
מי היה מאמין שההצעה שהגשתי לפני כעשור לסמינריון באוניברסיטה בנושא: “אין דבר כזה אידיאל יופי", זו שנפסלה על הסף על ידי מרצה חסר מעוף, מפני שחשב שהטענה טיפשית ומוטעית מייסודה, מוכיחה את עצמה בהפוכה (איפה אתה עכשיו, פרופ' בן שאול?). כי הנה, באה אחת כמו קרדשיאן ומוכיחה לנו שכשם שאופנה היא דבר חולף כך גם אידיאל גוף. ולדעתי אין שום הבדל בין תמונותיה של קייט מוס מתחילת שנות ה-90 עם ההרואין שיק והפרסומות של קלווין קליין, לדבר הזה שקוראים לו קים קרדשיאן, בגרסה מרוטשת ומשומנת עם שתלים בכל אזור אפשרי. כך או כך, שוב מוכרים לנו בכוח אידיאל נשי.
ואני? בסך הכל רציתי לעשות תיאטרון ואמנות, לא להיות אידיאל מרוטש ומלוטש של אף אחד. בואו נודה באמת. בחיינו האישיים אנחנו נמצאים בכל מקרה על סקאלת אידיאל של מישהו אחר. לכל אישה ישנו הטיפוס האידיאלי שלה וכנ"ל לכל גבר, והיופי בכך הוא שמדובר בעניין סובייקטיבי לחלוטין. והנה שאלת מיליון הדולר: למה לעזאזל צריך ליישר קו עם אידיאל יופי שמתאים לכולם? אולי אני תמימה. אולי אני מבקשת לחיות בעולם אידיאלי, שבו לאידיאלים של יופי אין ערך מעבר לטעם האישי. אלא שמבחינה רגשית ואולי קצת אגואיסטית, כי בכל זאת הכנסתי את עצמי לתוך הסיפור הזה, אני מרגישה משוחררת מעבדות. אם אספר לכם שקיבלתי את עצמי בחזרה, אני אשמע דרמטית. אך זו האמת.
אני מניחה שלא הבנתי או הערכתי נכון עד כמה השתניתי, עד שלפני כשבועיים פורסמה במדור הזה תמונת סלפי שלי שצילמתי בחופשה. רגע אחרי ששלחתי אותה למערכת, נפל לי האסימון שבפעם הראשונה בחיי אני מאשרת לפרסום כלשהו תמונה בלי איפור, בלי תאורה נורמלית ובלי שהעברתי אותה בעשרות אפליקציות ריטוש. תאמינו לי שלפני כשנה הייתי חוטפת מזה התקף לב.