1. הממשלה הזאת תפקדה נורא. השרים פעלו יותר משיקולי קרדיט ואגו ופחות משיקולי טובת הציבור, והתופעה הזאת הובילה למוות בעריסה
של הקואליציה. ובכל זאת, יש כמה דברים שאפשר וצריך לקחת מהכנסת הזאת, שנגדעה בדמי ימיה. ראשית, ההבנה שהפריימריז הם לא השיטה האופטימלית למילוי הכנסת בנבחרי ציבור ראויים. ניקח את ח"כ רות קלדרון למשל. יש עתיד הואשמה שוב ושוב בכך שהיא מפלגה לא דמוקרטית. הרי לא היו בה פריימריז ומי שהרכיב את הרשימה היה היו"ר הגדול, יאיר לפיד. אולם ח"כ קלדרון - שאין סיכוי שהייתה הופכת לנציגת ציבור אילו היה עליה לעבור פריימריז הכוללים התחנפות לחברי מרכז בחגיגות בר מצווה - הספיקה בקדנציה הקצרה שלה להכניס את רוח ההתחדשות היהודית לכנסת.


היא הקימה בית מדרש בכנסת ובכל יום שלישי נפגשו ח"כים, עובדי מינהלה, תלמידי בית ספר ואורחים מחו"ל כדי ללמוד תורה. אפילו הח"כים החרדים הציצו מדי פעם. קלדרון קידמה הצעת חוק שתקבע שהשבת בישראל אינה רק יום מנוחה, אלא גם יום שבו המדינה מתקצבת פעילות קהילתית חילונית על מנת לצמצם צריכה וקניות בשבת. היא יזמה את פרויקט שמיטת החובות בשנת השמיטה, שבו שומטים חובות ל-5,000 משפחות שבשיתוף עמותות ייעודיות נכנסו להסדר חוב ולתהליך הבראה. יישומן של היוזמות האלה מוטל כעת בספק. התקציבים אומנם הוקצו אבל טרם הועברו. ועכשיו, כשאין שר אוצר, לא ברור מה יהיה עם המשפחות שכבר נכנסו לתהליך שמיטת החובות ועם שאר הפרויקטים שייתקעו בקנה. 


2. צדק אם כן נפתלי בנט כששינה את חוקת הבית היהודי, כך שיתאפשרו גם מינויים אישיים שלא דרך פריימריז. אבל בנט צריך ללמוד מלפיד לא רק את לקחי ההצלחה אלא גם את לקחי הכישלון. השאיפה להפוך למפלגת שלטון ולהיות ראש ממשלה גרמה ללפיד לזגזג, לאבד פוקוס ולאבד גובה. בנט נזהר בהתבטאויותיו, אבל הוא אינו מכחיש שהוא רואה עצמו כראש ממשלה בעתיד. הבית היהודי מוכרחה להיות מפלגה שרצה למרחקים ארוכים. כדי להגיע לשם היא צריכה לשאוף להיות מפלגת צביון על פני מפלגת שלטון. כבר בקדנציה הנוכחית בחרה המפלגה להפנות עורף לקווים האדומים שלה כדי להמשיך לשבת בממשלה. בעוד שרי הבית היהודי ישבו בממשלה, שוחררו מחבלים והוקפאה בנייה, אפילו בירושלים. הרצון של בנט להגיע לכיסא רה"מ יביא לכך שהוא ייאלץ לרצות את כולם, ולשכוח מאיפה בא ואת מי הוא מייצג.


הרב הצבאי לשעבר, אביחי רונצקי, אחד המתמודדים הבולטים לרשימת הבית היהודי, אמר לי השבוע שלציבור הציוני-דתי יש רגשי נחיתות ושהוא לא צריך לפחד משלטון. אני לא מסכימה איתו. בני המגזר חונכו על ענווה ועל פעילות ציבורית למען הכלל. כשמתחילים לחשוב מוקדם מדי על שלטון ושליטה, סכנת הסיאוב הרובצת תמיד לפתחם של פוליטיקאים עלולה להרים ראש. 


זה לא אומר שאי אפשר להגדיל את המפלגה ואת מספר המצביעים, אבל האלקטורט החילוני הלאומי אוהב אותנו, הדתיים הלאומיים, כשאנחנו נאמנים לעצמנו. ככל שבנט יקפיד לאחד את שורות המחנה הציוני-דתי, ולהיות נאמן לערכים שמהם הוא צמח (כן, גם פחות תככנות פוליטית) הוא יגלה שיותר ויותר אנשים לא דתיים נוהים אחריו.


3. השבוע עברה בקריאה טרומית הצעת חוק שיזמתי. לא, לא נכנסתי לפוליטיקה ואני אפילו לא שוקלת, אבל לפני כשנה, כשהתפוצצה פרשת אייל גולן ואביו, התברר לי שעל פי החוק הקיים לא קיימת מניעה בקיום יחסי מין של אדם מבוגר עם קטינה, שהיא מתחת לגיל 18 ומעל גיל 16. פניתי ליו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, ח"כ עליזה לביא, והעליתי בפניה את האבסורד. הרי אי אפשר לומר שלנערה בת 16 יש מספיק שיקול דעת כדי להחליט שמערכת יחסים עם גבר שמבוגר ממנה בעשרות שנים היא בריאה. בקשר כזה יהיה תמיד ממד נצלני של המבוגר. לביא הרימה את הכפפה, ויחד עם איגוד הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ונעמ"ת פעלו לקידום הצעת החוק, שנוסחה בצורה מרוככת משהצעתי. הצעת החוק קובעת שאדם המקיים יחסי מין בהסכמה עם קטינה בין הגילים 16-17 , והפרש הגילים עולה על 15 שנה, דינו מאסר.


להצעת החוק הזאת יש עוד יתרון במאבק להגנה על קטינים: נאשם שקיים יחסי מין ב"הסכמה" עם ילדות מתחת לגיל 16, יתקשה לטעון בבית המשפט "חשבתי שהיא בת 16". הרף עלה לגיל 17 ויום. ילדות לא נראות בנות 17. החוק הזה עבר, כאמור, בקריאה טרומית, אבל הוא יוקפא עד כינון הכנסת החדשה. אז יהיה צריך למצוא ח"כ שירצה לקדם אותו. בינתיים אני מקווה שהמסר עבר: אם היא בת 16 ואתה מבוגר ממנה ביותר מ-15 שנה, היא לא בשבילך. מוסרית, ובקרוב גם על פי חוק.