כמעט בן לילה הפך נפתלי בנט לשיחת היום בוושינגטון. בנט הופיע שלשום ב”פורום סבן”, האירוע היוקרתי השנתי של מכון ברוקינגס המוקדש ליחסי ישראל וארה”ב, או מה שנותר מהם. בנט לא סתם הופיע. הוא התעמת, אחד על אחד, עם הנגטיב המושלם שלו, השגריר לשעבר וסגן נשיא ברוקינגס מרטין אינדיק. זה היה אירוע מכונן, אולי חד-פעמי. מאות היושבים באולם יצאו ממנו הלומי רעם. האם אלה פניה החדשות של ישראל? הם שאלו את עצמם.
אם כן, יוסטון, אמר אחד הנוכחים, אז אנחנו בבעיה.
בנט התפוצץ על הבמה. הוא לא בא להתנצל, הוא לא בא לעשות דיפלומטיה, הוא לא בא בטוב. הוא נכנס, בכל העוצמה (ויש בו עוצמה), בכל הפרדיגמות המשותפות שעליהן נשענת מערכת היחסים המורכבת כל כך בין ישראל לארה”ב. היו רגעים שבהם הטון שלו עלה, הוא לא הניח לאינדיק להשחיל שאלה, ועוד רגע היה נדמה שהוא יגרש אותו מהבמה. אין כאן הגזמה. לנפתלי בנט יש פתיל קצר מאוד, הטורים שלו עולים במהירות הבזק מאפס למאה. כן, הוא חושב מחוץ לקופסה, אבל על הדרך הוא גם שובר אותה לרסיסים.
אינדיק, לפרקים, היה המום. בנט היה בוטח, זורם, תקיף וחד. כן, היו אצלו לא מעט טעויות עובדתיות. הוא לא נתן למציאות לקלקל לו את התזה. הוא טען ש”תג מחיר” לא גבה חיי פלסטינים, בעוד הפלסטינים גובים חיי יהודים (ומה עם מוחמד אבו חדיר, למשל?), הוא טען שהפלסטינים והישראלים עומדים ביחד בפקקי התנועה ביו”ש (ומה עם הכבישים הנפרדים?), וכו’ וכו’.
הוא הסביר לאמריקאים, שוב ושוב, עד כמה הם טועים, עד כמה הם מנותקים, עד כמה הם לא מבינים. הוא טען שגם הגנרלים ואנשי הביטחון לא יכולים ללמד אותו מה לחשוב ומה לעשות. הוא, מסתבר, יודע יותר טוב מכולם. הוא נתן, כמובן, את הדוגמה של עניין המנהרות בצוק איתן. אגב, הדוגמה הזו נכונה ובצוק איתן בנט באמת עשה בית ספר לגנרלים, וגם לפוליטיקאים הוותיקים ממנו.
אינדיק, דיפלומט ותיק, רגוע, מנוסה, משופשף, זיהה במהירות את הסכנה. הוא לא נכנס לקרב האגרוף עם בנט. הוא ידע שקרב כזה יכול להפוך את האירוע לפיגוע. הוא נתן לבנט להתלהם, מדי פעם הפריע לו בשאלה או תובנה, אבל לא הפסיק את המופע של בנט, גם כי חשוב לשמוע אותו. נפתלי בנט קרוב מאוד להוביל את הסקרים בישראל. הוא הימין הישראלי החדש. “ביבי קטן”, אמר מישהו אחר כך, וטעה. בנט הוא לא ביבי קטן. בנט הוא ביבי מסוכן. נתניהו, על כל חולשותיו (והן רבות מספור), הוא איש חלש והססן. הוא לא מסוגל לקבל החלטה. הוא אוהב לרצות את שומעיו (ולכן מוכר להם סיפורי בדים בדרך כלל), הוא מבטיח הכל לכולם, אבל בתחום הביצוע הוא לא מספק את הסחורה.
בנט? הפוך. הוא איש אמיץ, הוא מקבל החלטות במהירות, הוא נחוש, יש לו סיוע מהשמיים, הוא בטוח שהוא צודק, שהוא יודע ושיהיה בסדר. עם נפתלי בנט, האמריקאים יתגעגעו מהר מאוד לנתניהו. היהודים האמריקאים בהמופקרב הקהל שהביט בבנט בפליאה ביום שבת בערב, היו מזועזעים במיוחד. האומנם אלה הם פניה החדשים של ישראל?
הם מעולם לא חשו רחוקים יותר ממנה. מצד שני, בנט דיבר בשפתם. אמריקאית קולית, הייטקיסטית, אקזיטיסטית, עסקית. משהו בו קסם להם, ומשהו גדול ואפל יותר בו, הפחיד אותם. אחרי שהאירוע הסתיים התנצל בנט בפני הרמטכ”ל לשעבר גבי אשכנזי, שהעיר לו על אמירותיו הבוטות על הגנרלים והקצינים. “אני מקבל את ההערה שלך”, אמר בנט לאשכנזי. יש בבנט היכולת להכיר בשגיאה ולהתנצל. זה חשוב. הבעיה היא שיש מצבים ויש החלטות בחייו של עם שמהם קשה מאוד לחזור, ואין אפשרות להתחרט.