בראשית השבוע שעבר, עוד טרם הטלטלה הפוליטית, נועדתי לקפה עם ידיד ותיק שנושא בתפקיד נבחר ורם מעלה. אווירת סוף הקורס של הממשלה כבר ריחפה מעל לראשנו, ובמהלך השיחה, כשפניו עגומים, הוא אמר לי: "אתה יודע מה? לדעתי את יום העצמאות ה־80 של המדינה כבר לא נחגוג, כי ישראל כבר לא תהיה קיימת". נחרדתי לשמוע דברים קשים דווקא מפי האיש הזה. ניסיתי להרגיע את רוחו והזכרתי לו שאמירות כאלו היו נפוצות כבר בעשור הראשון והשני של המדינה, כשאנשי הגות ורוח, היסטוריונים וגם עמך, קידמו את רעיון העוועים שמדינת ישראל היא בסך הכל ניסיון שווה ערך למסעם של הצלבנים מימי הביניים, ששלטו בארץ והתפזרו לכל רוח לאחר שנים אחדות. חלפו ימים אחדים מאז פגישתי עם ידידי, ואיבוד הרסן ואובדן השליטה של ראשי המפלגות התגלגלו וגררו את המדינה לסחרחרת בחירות. הדבר גרם לי לחשוב שאולי צריך להתייחס יותר ברצינות להערה של ידידי, נשוא הפנים ונושא התפקיד הממלכתי הבכיר.
אחד התנאים היסודיים והמהותיים לקיומה של דמוקרטיה הוא יציבות שלטונית. לאורך ההיסטוריה, לא אחת הביא היעדר יציבות שלטונית למיאוס מהדמוקרטיה ולהקמתם של משטרים פשיסטיים וגרועים מהם. כשחוקקו חוקי היסוד הממשליים של ישראל, חוקים שעיצבו את משטרה הדמוקרטי (בהם חוק יסוד: הכנסת, וחוק יסוד: הממשלה), המציאות הציבורית בכלל והמציאות הפוליטית בפרט היו שונות בתכלית. למרות הקיטוב, השסעים והפערים בחברה הישראלית, שאפיינו את המדינה מיום היווסדה ובעיקר עם העליות הגדולות מארצות הפזורה, נוצרו גושים גדולים במגזר הפוליטי. היו שם מפא"י, חירות, הציונים הכלליים, אחדות העבודה, מפד"ל ועוד. בשל הרוב הפרלמנטרי המובהק, לדוד בן־גוריון היה קל יחסית לנהל את המדינה. וכך גם ראשי הממשלה שבאו אחריו.
נקודת השבר והטלטלה ביציבות הייתה ב-77', כשהימין זכה בבחירות לראשונה אחרי 19 שנה. ממשלתו הראשונה של מנחם בגין הייתה יציבה יחסית, בעיקר בשל האכזבה מהנהגת השמאל וכישלונה במלחמת יום הכיפורים. אולם אחר כך, בעיקר מאמצע שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90, התערערה היציבות הפוליטית. נעשה מהלך חובבני, בלתי בשל וכושל לשנות את חוקי המשילות, כשהכנסת העבירה חוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה. התוצאה הייתה מאכזבת. חוסר היציבות הפוליטית נמשך, והיעדר המשילות התחזק, שכן העובדה שהבוחר יכול היה להצביע בשני פתקים, האחד לראש ממשלה והשני לרשימה בכנסת, יצרה בלגן גדול יותר. ריבוי מפלגות, פיצול אידיאולוגי וסחטנות חסרת גבולות, וראש ממשלה נגד כנסת לעומתית, שקיים בה רוב שמתנגד לממשלה.
קחו למשל את ארה"ב או את בריטניה, מעוזי הדמוקרטיות. המשחק הפוליטי נערך שם בעיקר בין שתי מפלגות גדולות, וחמישים הגוונים הפוליטיים באים לידי ביטוי בסיעות בתוך המפלגות ולא במוסדות השלטון. כהונתה קצרת המועד של הממשלה הנוכחית ושל הכנסת הנוכחית, וההליכה לבחירות נוספות בטרם מלאו שנתיים לבחירות האחרונות, מחייבות חשיבה יצירתית חדשה. ראוי לבדוק מחדש אפשרות של כינון משטר נשיאותי בנוסח ארה"ב, או אולי בנוסח צרפת. הצעות כאלה הועלו בעבר גם על ידי ח"כ לשעבר חיים רמון וגם על ידי שר החוץ המתפטר, אביגדור ליברמן. המערכת הפוליטית נטתה להקל ראש ואף לגחך נוכח הצעה זו, אך המציאות הפוליטית בהחלט מחייבת להקדיש לה שוב תשומת לב.
היו גם הצעות לשינויים נרחבים בשיטה הקיימת, שמחייבים שינויי חקיקה של חוקי היסוד: הכנסת והממשלה. למשל הרעיון להגדיל את אחוז החסימה ל-10% לפחות, מה שיבטיח שלא תהיה אף סיעה שיהיו בה פחות מ-12 ח"כים. כך יגבר הסיכוי ליצירת גושים פוליטיים גדולים, והמאבקים האידיאולוגיים יתרחשו בתוך המפלגות ולא במוסדות הממשל, מה שכמובן יבטיח משטר יציב יותר ודמוקרטיה חזקה יותר. אני מודע לביקורת על כך שהעלאת אחוז החסימה איננה בהכרח מהלך דמוקרטי. היא מונעת ממיעוטים להתארגן במסגרות פוליטיות. אך עדיין היציבות במקרה הזה עדיפה, משום שרק היא תבטיח קיומה של דמוקרטיה נאותה. הממשלה המכהנת איננה יכולה לסיים את תפקידה מבלי שתקים ועדה מקצועית, איכותית, בלתי תלויה, שכהונתה תהיה מוגבלת בזמן ושתפקידה יהיה להציג לכנסת הבאה שינויים בסדרי השלטון והמשפט - שינויים שיבטיחו יציבות ודמוקרטיה תקינה