הייתה זו דודתי יעל שפיתחה את התאוריה המהפכנית הבאה: יכול להיות שמה שהופך את הדור החדש לדור של מתלוננים ו"מתמסכנים" סדרתיים הוא העובדה שהם גדלו על ברכי הפסיכואנליזה, שלימדה אותם שכל התרחשות בילדות גוררת אחריה צלקות נפשיות. היא אמרה את זה בזמן שדיברה בהשקה של ספרה האוטוביוגרפי החדש. "בזמן הכתיבה של הספר נזהרתי מאוד שלא להתמסכן", היא אמרה והוסיפה שאף התייעצה עם חברתה אור־ לי (קסטל־בלום - ל"ד) לגבי הטקסטים. אורלי עברה עליהם, וידאה שאין בהם נטייה להתמסכנות. ומה שקיבל את אישורה של אורלי קסטל־בלום הגדולה, מבחינתי הוא ודאי ומוחלט, ולא צריך להרחיב עליו את הדיבור. אם אורלי אומרת שהטקסט ראוי ונכון, אז הוא ראוי ונכון. ואני לא אומר את זה בסרקסטיות מזוינת (לאחרונה אני שם לב שהסרקסטיות נוזלת מפיהם של יותר מדי אנשים ואינני יכול לסבול את זה, לכן הטון שלי מעט עצבני).
אם לדייק, מה שדודתי התכוונה אליו הוא הנטייה של הדור הצעיר להאשים את הוריו בחסרונותיו וצרותיו ודרך זה להתמסכן. לי זה היה די ברור. מה שהיא אמרה בעצם, בין השורות, זה שהיא בחרה שלא להאשים את הוריה בשום דבר שקרה בחייה ולא לבוא איתם חשבון בספר (אף שההיסטוריה, כפי שהיא עולה מהעיתונים והמגזינים הארץ־ישראליים ב־40 השנים האחרונות, יכולים לספר סיפור אחר). היא, כך הבנתי מדבריה, לא מאמינה בבולשיט הפסיכואנליטי הזה, שמעביר את האחריות לדברים רבים שאדם עושה בחייו לילדותו, כלומר להוריו. היא מאמינה בלקיחת אחריות והתמודדות עם מה שהחיים מביאים לך בלי להתלונן ובלי להעביר את האשמה לאנשים אחרים.
היה משהו אצילי באמירה הזאת. אין ספק בכך, חשבתי לעצמי בזמן שישבתי שם בקהל והאזנתי לדבריה של דודתי, שהמשיכה לדבר על תהליך כתיבת הספר. אין ספק שהטענה שלה, שהדור שלי נוטה להתלונן בגלל ריבוי טיפולים פסיכולוגיים, בעיקר טיפולים עם גוון פסיכואנליטי, היא טענה ששווה להקדיש לה מחשבה. הבעיה הייתה שלא היה לי פנאי למחשבות נוספות בראש, כי הייתי עסוק במחשבות על מה שמחכה לי אחרי האירוע. לאחר חצי שנה של חופשת לידה, אשתי שבה לעבודתה בבית החולים וחזרה לעשות גם משמרות לילה. המשמעות מבחינתי היא שזו תהיה הפעם הראשונה שמוטלת עלי האחריות לטפל בילד במשך לילה שלם.
איזה סיוט, התלוננתי ביני לבין עצמי. אני לא יודע איך אעבור את זה. איך נפלה עלי הצרה הזאת? אני לא בנוי לזה. גדלתי עם הורים לא מתפקדים, ואני לא יודע אם אני כשיר לעניין הזה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. גם אחר כך, כשהאירוע הסתיים ופגשתי בני משפחה ומכרים, לא הייתי באמת מרוכז במה שאמרו. אצלי בראש עבר רק דבר אחד: הלילה הקשה שמצפה לי. כשנסעתי בחזרה הביתה מהאירוע, הרגשתי שמשהו מתרחש אצלי בראש. לפתע התפנה לי מקום למחשבות חדשות. איזו הפתעה נעימה זו הייתה. מיד התחלתי לחשוב על מה שדודתי אמרה. ידעתי שהיא התכוונה אלי, כשאמרה את מה שאמרה. המבט שהיא הגישה לי בזמן שאמרה את הדברים הללו היה כזה שהבהיר ללא ספק שהדברים מכוונים אלי - נסיך ההתלוננות על המסך ב"מחוברים" ובטור זה, שפעמים רבות משמש כפלטפורמה לניתוח הילדות העכורה שלי והשפעתה על חיי הבוגרים. בקיצור, בתור נסיך הקיטורים, אני דואג להתלונן בכל מקום שמאפשר לי לעשות זאת.
אבל האמת היא שאם בוחנים את זה לעומק, באמת יכול להיות שמה שהפך אותי לנסיך הקיטורים הוא הזמן הממושך מאוד שישבתי על כורסאות של מטפלים שונים. לא ייאמן כמה כורסאות עברתי בחיי. להערכתי, יצא לי בחיי להיות מטופל, לעתים לזמן ממושך ולעתים לזמן קצר אצל מעל 20
הטענה העיקרית של פרויד היא שמה שקורה לנו בילדותנו משפיע על התפתחות האישיות שלנו יותר מכל דבר אחר. זה אחד מעקרונות היסוד של תנועת הפסיכואנליזה, שפרויד הוא מייסדה, וזה בא לידי ביטוי אצל כל פסיכולוג שנשען לאחור ומבקש ממך לספר לו על ילדותך. העניין הוא שמאחר שהדמויות הראשיות של ילדותנו הן בדרך כלל ההורים, האשמה והאחריות למי שאנחנו (מהכיוון השלילי כמובן) מופנות אליהם. כל התסביכים, הטרדות, הכעסים, התסכולים, מופנים כלפיהם. מה אגיד לכם? זה מפחיד להיות הורה בימים אלו. בתור הורה כיום, עליך לעמוד על המשמר כל הזמן, לדאוג שלא "לפשל" בתפקידך ולגרום לתת־המודע של הילד להתמלא בצלקות נפשיות ובכעסים כלפיך.
מאוחר יותר אשתי הלכה למשמרת הלילה והשאירה אותי לבד עם הילד. מיד ניגשתי למטבח והכנתי שלושה בקבוקים מבעוד מועד. פתאום הבנתי שאם הילד קם משינה בוכה, כי הוא רוצה לאכול ולי ייקח יותר מדי זמן להגיש לו את הבקבוק המוכן, הדבר עלול לגרום לו לטראומה נפשית, ואני עלול למצוא את עצמי בעוד 15 שנה באיזה משרד של פסיכולוג ילדים, שידבר איתי על כך שהילד ניזוק נפשית מהזמן הארוך שלקח לי להביא לו את הבקבוק, ובגלל זה הוא פיתח חרדת נטישה, חרדת בקבוקים, הפרעות אכילה ומה לא. מצב כזה יכול להיות חתיכת סיוט. אינני רוצה לפגוש פסיכולוגים של אחרים. יש לי מספיק משלי. ואינני רוצה שמערכת היחסים שלי עם בני תינזק בעקבות טראומות ילדות. לכן הכנתי את הבקבוקים מבעוד מועד, שמתי על עצמי בגדים ספור־ טיביים (טרנינג של אדידס וחולצה מבד "נושם"), עשיתי מתיחות והתכוננתי לרגע שבו הילד יבכה ואני אזנק מהכיסא, ארוץ למטבח, אכין את הבקבוק במהירות וארוץ מהמטבח לחדר שלו שנמצא בסוף המסדרון. מכיוון שידעתי שאני לא בכושר, ולא אוכל לשמור על קצב אחיד בכל המהלך, החלטתי שלמטבח ארוץ בקצב בינוני, ואילו לאחר שאכין את הבקבוק, אז יגיע הרגע שבו אתן את הספרינט לחדר של בני, ארד. אין ברירה, אם אתה רוצה להיות אבא טוב ולהגן על הבן שלך מטראומות פוטנציאליות, אתה חייב להבין מהן נקודות החולשה הספורטיביות שלך ולעשות חלוקת קצב שבמסגרתה תוכל להבין איפה אתה שם את הספרינט. אני כאמור החלטתי לשמור את הספרינט לסוף המהלך, מהמטבח לחדר של הילד.
ב-3:00 בלילה זה קרה. הילד התחיל לבכות ואני מיד רצתי, בקצב בינוני, למטבח. הכנתי את הבקבוק ויצאתי בספרינט לחדר של הילד. כשהגעתי לחדרו, מצאתי שהוא בכלל חזר לישון. קיבינימט, סיננתי תוך כדי התנשפות מאומצת ומישוש של שריר התאומים ברגל שמאל, שכנראה נמתח, על פי סוג הכאב ששרר כשהעברתי עליו את ידי. אומנם המרחק בין המטבח לחדר של הילד לא כזה גדול, אבל במצבי הגופני, כל דבר שהוא מעבר לקצב של פסיעה איטית יכול להוציא את המכונה שנקראת "הגוף שלי" משליטה. כשקצב הנשימה שלי חזר לעצמו, הלכתי לחדר העבודה שלי, לקחתי טוש וכתבתי לעצמי על היד את השעה המדויקת. הסיבה פשוטה- אם אתה מכין בקבוק לילד, הוא יכול להיות טוב עד שעה וחצי לאחר ההכנה, והרי יש סיכוי לא רע שהילד יקום בחלון הזמן הזה ואז אסתכל על היד שלי, על השעה שרשומה, ואחשב אם הזמן עבר. כך אדע אם אוכל לתת לו מהבקבוק המוכן. ככה זה כשאתה הורה. כל היום אתה עסוק בחישובים קטנים. אני מודה שבשלב הזה קצת נכנסתי לפאניקה. פתאום שאלתי את עצמי אם יכול להיות שעבר יותר מדי זמן עד שהבאתי את הבקבוק, ומה שקרה בעצם זה שהילד נכנס לכזו טראומה, שהתישה אותו עד כדי כך שהוא מיד חזר לישון.
אמרתי לעצמי שלא משנה מה, זה לא יקרה שוב. לקחתי את הכיסא המשרדי מחדר העבודה שלי ושמתי אותו במסדרון, ליד החדר של הילד. אחר כך לקחתי את הבקבוק המוכן איתי והתיישבתי במסדרון, דרוך ומוכן לפעם הבאה שיתעורר. בפעם הבאה אתן לו את הבקבוק כל כך מהר שהוא לא יבין מאיפה זה בא לו. הוא רק יפתח את הפה ויצייץ, ותוך שלוש שניות כבר יהיה לו בקבוק בפה. אחרי 20 דקות של ישיבה במסדרון, הרגשתי את טפיחת הייאוש על עורפי. הבנתי שהגיע הזמן לסגור את הלילה הזה. אבל היה לי ברור שעלי לשנות הרגלים בכדי להיות זמין לילד הרגיש. לקחתי שני בקבוקי האכלה ריקים מוכנים עם 180 מ"ל של מים בכל אחד מהם, ומחלק מנות עם אבקת סימילאק. הורדתי את המזרן שהיה למעלה בארון, שמתי עליו מצעים וכרית, והלכתי לישון בחדר של ארד, ליד המיטה שלו.
עד שנרדמתי חשבתי על אירוע השקת הספר של דודתי. חשבתי לעצמי שאני חלק ממשפחה מאוד מיוחדת, משפחה ששכללה את החשיפה העצמית והביאה אותה לרמה של אמנות. חשבתי על זה שאם מבקשים לעקור מן התרבות הישראלית את התוצרת האוטוביוגרפית המשפחתית: הספר של דודתי יעל, "אבי, בתו", וגם את החדש שלה "מנגד", "אישה יקרה" של יהונתן גפן, "החיים כשמועה" של אבי, האלבום הראשון של אביב גפן "זה רק אור הירח" (שהוא יצירה אוטוביוגרפית במהותה, וזה גם כוחה האדיר), ובמידה מסוימת גם "מחוברים", הישראליות הופכת לחיוורת מעט. אי אפשר להכחיש שבזכות משפחת דיין הישראליות הרבה יותר צבעונית. לאט לאט התעייפתי. היה משהו שליו במיוחד בתנוחת הקמפינג שבה הייתי, וגם די נהניתי מזה שהרגעים האלו היו רק שלי ושל ארד. הסתכלתי על הכוכבים הזוהרים שהיו תלויים על הקיר והרגשתי איך העיניים נעצמות לי לאט לאט.