משהו מצחיק קורה ברשתות החברתיות. בין הצעקות וההטפות מתגלה תמונה של התפיסה החדשה של המפלגות. מתברר שהימין הוא כבר לא באמת ימין, וכך גם השמאל. מי בכלל יודע להגדיר היום מה זה "ימין"? הרי מצביעי מרצ מטיחים בלפיד בבוז שהוא ימני. אבל מבחינת חובבי בנט־סטרוק־שקד, לא רק שלפיד הוא שיבוט של יוסי שריד, אפילו כחלון שמאלני.
במרבית המקרים אלה הגדרות ריקות, כי בפועל, מרבית הגולשים מסכימים לגבי לא מעט נושאים. מתוך הרגל אנחנו דבקים ב"גושים", רק שהמציאות השתנתה. הרי הימין לא הצליח להשיג רוב לקואליציה בבחירות הקודמות. נכון שמאז הייתה מלחמה שגררה ימינה, אבל בארצנו המטורפת אירועים נקודתיים משפיעים לזמן קצר. כבר שנים שהמפלגות הגדולות הולכות ומתפרקות. פעם הן הצליחו להחזיק פה שלטון רחב, מפלגה אחת גדולה ועוד כמה קטנות. הימין והשמאל הישנים נוצרו מתוך המציאות הישנה הזאת.
אבל היום המשילות היחידה שנתניהו אולי יצליח להשיג כדי ליצור ממשלת "ימין" תותנה בדמי שתיקה של החרדים, על חשבון מרבית הציבור. בשמאל מתרחש תהליך דומה. מרצ די יישרה קו עם המפלגות הערביות, שאפילו עבור ציבור הבוחרים סרבן ההצבעה שלהן, הן יותר מדי קיצוניות. ב"שמאל" הזה, האאוטסיידריות הפכה למשהו שמנסים לשמר. נציגי הערבים מטפחים את רגשי הקיפוח שיאפשרו את בחירתם מחדש, ומרצ משמרים את השוני כדי להתנשא על כל השאר.
ההסתכלות האנכרוניסטית על הגושים מספקת פרנסה לפרשנים, אבל גם בבחירות הקודמות וגם עכשיו נראה שאין בין הגושים הכרעה ברורה. כרגע נראה שהסיכוי הכי טוב לממשלה יציבה הוא דווקא גוש מרכז. עבודה־לבני־לפיד־ כחלון־ליברמן. למה זו הקומבינציה עם הסיכוי הכי טוב למשול? כי הרצון של רוב העם הוא עירוב של ימין ושל שמאל. רוב העם רוצה ביטחון, אבל יודע שביטחון אמית לא יגיע רק מכוחנות והרתעה, אלא ממנהיג עם חזון אזורי. סקרים מהשנתיים האחרונות הראו ש־ 60% ־ 68% מהציבור מעוניינים להגיע עם הפלסטינים לאיזשהו הסכם.
רוב העם מעדיף להחזיר כמה שפחות שטחים, אבל גם מעדיף את פתרון שתי המדינות דווקא מסיבות ציוניות - קרוב ל־ 80% מוטרדים מהאפשרות שישראל תהיה מדינה דו־לאומית אחת גדולה. השבוע הראה סקר ששני שלישים מהציבור רוצים ממשלה בלי מפלגות חרדיות. למה? מן הסתם לא מתוך גזענות, כמו מהבנת המשמעות הכספית של ממשלה כזו וחוסר רצון לשלם את החשבון. רוב העם רוצה שינוי חברתי, והבשורות החברתיות יבואו דווקא מהמרכז.
הקצוות של השמאל־ימין בהגדרות של פעם מייצגים אידיאולוגיות קצה מדיניות. כדי להמשיך לתחזק אותן, צריך לשלם מחיר יקר למפלגות הדתיות כדי שיסכימו לשבת גם בממשלת ימין וגם בממשלת שמאל. אבל רק 30% אומרים שיצביעו מתוך שיקולים ביטחוניים, בעוד כ-50% יצביעו מתוך שיקולים כלכליים. לכן הפתרונות יבואו רק מהיכולת לשלב, ולא מתוך היצמדות אנכרוניסטית לקצוות. או אז גם מחיר המפלגות הדתיות יירד, ואפשר יהיה לבנות איתן קואליציה ועדיין להשאיר תקציב גם לבעיות חברתיות.