1. לפחות איש אחד הרים גבה ביום רביעי בערב בתימהון גדול, כשח"כ ציפי לבני עמדה לצדו של יו"ר האופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג, ושיבחה אותו על היותו "אדם ערכי וראוי". לא משום שהרצוג איננו כזה, אלא משום שהאיש הזה, נקרא לו כאן א', הוא מהיחידים שיודעים שהכתם הציבורי הגדול בקריירה של הרצוג, בכל מה שקשור בעניינים של טוהר המידות, החל להתגלגל אצל לבני עצמה. את הסיפור הזה שמעתי מא' כבר אז, לפני כ-15 שנה, במסגרת העבודה שלי על סדרת כתבות התחקיר בענייני עמותות ברק.
זה קרה שבועות ספורים לפני בחירות 1999. אנשיו של אהוד ברק עמדו אז מאחורי אחד המהלכים הציניים שנראו בפוליטיקה הישראלית לדורותיה, כשהפעילו שורה של עמותות שנראו כלפי חוץ ככאלה שמסייעות למובטלים, לעולים חדשים, לשכונות ולשאר חלכאי ונדכאי החברה, ובפועל עסקו בקידום בחירתו של ברק לראשות הממשלה. חלק מהעמותות הוקמו על ידי אנשיו של ברק. על אחרות הם השתלטו בכסף והפנו אותן לצורכי הקמפיין.


עו"ד יצחק הרצוג היה האיש שהזרים את המיליונים לפעילות העמותות הללו, מקרנות שהיה קשור בהן בחו"ל. כמה שבועות לפני הבחירות זומן א' לפגישה עם בכיר במטה ישראל אחת במשרדים שברחוב תובל, במתחם הבורסה ברמת גן. בסביבתו של ברק חיפשו מישהו שינהל את עמותת תנו לעבוד בכבוד, עמותה שנשלחה על ידי המטה ובמימונו כדי לייצר התקפות מאורגנות של "מובטלים" נגד נתניהו, וא' הוצג כמה ימים קודם לכן על ידי חבר משותף לו ולבכיר במטה, כאיש דיסקרטי שאפשר לסמוך עליו.
עד לפגישה הזאת הקפידו במטה על מידור מוחלט. מעטים ידעו איך נראה המערך כולו, מהיכן הוא ממומן וכיצד הוא פועל. יד ימינו של טל זילברשטיין, שהיה ממנהלי הקמפיין, פגש את א' לשיחה ואחרי דקות ספורות החל משחרר את חרצובות לשונו, הרבה מעבר למה שהתירו כללי הסודיות. על לוח שהיה קבוע על קיר החדר הוא שרטט עיגול גדול, כתב בתוכו "ישראל אחת", והחל מצייר ממנו החוצה חצים עם שמות העמותות שקיבלו את הכספים והופעלו לטובת המטה. "זה לא באמת שמישהו מתעניין כרגע בענייני המובטלים או נהגי המוניות", הסביר, בלי לדעת שמכשיר ההקלטה בכיסו של א' מתעד הכל, "אנחנו מעבירים דרכם את הכספים. זה הכל".

א' יצא מהפגישה המום. יום-יומיים עוד התלבט מה לעשות במידע שבידו, לפני שהתקשר להתייעץ עם חבר שהכיר במשרד ראש הממשלה. "אסור לי לעסוק בזה", התנצל החבר, "קח את הטלפון של ציפי לבני. היא תדע מה לעשות". כמה שעות אחר כך כבר ישב א' עם לבני בבית קפה בקניון איילון ברמת גן ושחזר על דף את מפת העמותות, כפי שזו הוצגה לו. לבני ביקשה לחשוב מה היא עושה עם המידע הזה וכבר למחרת טלפנה אל א'. "אני מחכה לך אצל לימור לבנת בבית. תגיע", ביקשה. על הספה, בביתה של לבנת, שלף א' את מכשיר ההקלטה והשמיע לה וללבני את השיחה שהקליט במשרדי ישראל אחת. "יצא להן עשן מהאוזניים", נזכר אתמול. כמה ימים אחר כך הוצלב המידע של א' עם מידע שהביאו מיקי איתן ולבנת משני מקורות אחרים. פרשת העמותות יצאה לדרך. בליכוד הקימו צוות בדיקה בניסיון להתחקות אחר שרשרת העמותות. בראשו עמד מיקי איתן. לצדו פעלו גם לבנת ולבני.
זמן קצר אחרי הבחירות פרסמתי ב"מקור ראשון" סדרה של כתבות תחקיר על פעילות העמותות. לבני דרשה מהמשטרה לפתוח בחקירה נגד ברק ונגד הרצוג. "מדובר בעבירות פליליות שכל מי שנטל בהן חלק חייב להיות מועמד לדין", אמרה. כשדוח מבקר המדינה הצביע על הרצוג כמי שניצח על הזרמת הכספים לכל העמותות, לבני דרשה שוב חקירה. "העימות סביב פרשת העמותות הוא לא בין ימין לשמאל", הסבירה, "אלא בין שומרי החוק לבין קבוצה עבריינית, שראש הממשלה עומד בראשה. אם קיים צדק במדינת ישראל, ראש הממשלה כמו כל יתר אנשיו שעסקו בנושא העמותות, יצטרכו לתת את הדין. מאז מערכת הבחירות אני  מסתובבת עם מועקה שהשלטון נקנה בכסף".
באחד מנאומיה בכנסת כינתה את מה שעשו אנשיו של ברק בעמותות "גועל נפש". "מה שקרה בבחירות האחרונות הוא שקבוצה של אנשים החליטה להגיע לשלטון. ולהגיע לשלטון עולה כסף", אמרה בהזדמנות אחרת, במסגרת דיון בהצעת אי אמון בממשלה. ייתכן שח"כ הרצוג הוא אכן "אדם ערכי וראוי", כפי שקבעה ציפי לבני של השבוע. כך או כך, לבני חייבת לספק כמה הסברים. האם היא טעתה בהרצוג אז? האם מה שנראה היה לה כ"גועל נפש" וכעבריינות, נראה לה אחרת, ממרחק הזמן? ואולי, מי שכבר הסתדרה בעבר לצדם של אריאל שרון ושל אהוד אולמרט ולא ראתה בזה בעיה, תסתדר בקלות גם הפעם.
2. בשבוע שעבר הצעתי כאן שכל העיתונאים, ודאי אלה העוסקים בתחום הפוליטי, יגלו שקיפות ויספרו עבור איזו מפלגה הצביעו בבחירות הקודמות ועבור איזו מפלגה בכוונתם להצביע הפעם. בצד החיובי, ההצעה עוררה דיון משמעותי ואין ספור תגובות תומכות. בצד השלילי, מעטים בחרו להיענות לאתגר ולפשוט את תחפושת העיתונאי האובייקטיבי. כשצפיתי בחדשות 10 ביום שלישי בערב הבנתי עד כמה התביעה הזאת, לגילוי נאות, היא כורח של ממש בימים שכאלה. משום שמה שעשו בחדשות 10 היה מעשה מגונה בפומבי. לא פחות. למי שלא ראה, נספר שהערוץ הציג סקר בחירות שלא היה בו שום דבר משמעותי ותוך ניסיון להציג אותו שוב ושוב כ"דרמטי", כ"סופר דרמטי", וככזה ש"פוליטיקאים שראו אותו הגיבו בקריאות תדהמה", וניסה לסייע להרצוג להמריא לעבר מומנטום, שלפחות לפי הסקר הזה עדיין לא קיים.
בתשובה לשאלה "מי המועמד המועדף עליך", עשו הסוקרים תרגיל ובמקום להציב את הרצוג מול בנימין נתניהו, הציבו אותו מול נתניהו וגדעון סער גם יחד. כשנתניהו קיבל 23% , הרצוג 22% וסער 13% , הכריז הפרשן: "יש תיקו במועמדות לראשות הממשלה". פרשני ערוץ 10 יודעים היטב שהקולות של סער ושל נתניהו מגיעים מאותה קופה בדיוק. תוציא את סער מהשאלה ונתניהו מקבל את כל האחוזים שלו ומביס את הרצוג. תוסיף לשאלה גם את גלעד ארדן, את משה פייגלין ואת ישראל כץ ותקבל את התמיכה בליכוד מתחלקת בין כולם ואת בוז'י הופך בשנייה למלך ישראל. בלוף, בקיצור.
המניפולציה בולטת עוד יותר כשמחברים את כל מועמדי הימין המובהק שנסקרו. נתניהו, סער, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, מביאים יחד 59% תמיכה, כלומר אלה האחוזים שרוצים ראש ממשלה מהימין. כשמסתכלים על מה שנשאר, 22% של הרצוג, 9% של לפיד ו-10% של כחלון, שעדיין לא ברור היכן למקם אותו, המסקנה ברורה. אבל זה היה רק חלק מהעסק. גם ההצגה של הליכוד כמי שממשיך להתרסק, נראתה קצת מוזרה נוכח העובדה שהליכוד מקבל 20 מנדטים וישראל ביתנו 11, שזה בדיוק סך המנדטים שיש להם גם היום בכנסת.


יכול להיות שהמספרים האלה לא מאוד משמחים את נתניהו, אבל הם בטח לא מלמדים על קריסת שלטונו לטובת הרצוג. כשמביאים בחשבון שממשלה של הרצוג מחייבת אותו להושיב יחד את לפיד והחרדים או את ליברמן ומרצ, המהפך נראה רחוק עוד יותר. האם מדובר בתמונה סופית? ברור שלא. האם זה עוד יכול להשתנות? ברור שכן. אבל כשהתקשורת ממשיכה להתגייס בכל כוחה כדי שזה יקרה, חוזרת חובת השקיפות ועולה במלוא עוזה. מצד שני, אם הסקר של ערוץ 10 ודרך ההצגה שלו הם סוג של גילוי נאות והצהרה של הערוץ "גם אנחנו חלק מקמפיין 'רק לא ביבי'", הרי שבכל זאת יש בזה ברכה.
3. אפרופו התסריט המצחיק שבו ליברמן וזהבה גלאון יושבים יחד סביב אותו שולחן ממשלה, העיקר לנסות להוכיח שהנה הנה נתניהו נופל, חייבים להודות שהמירוק שעובר ליברמן בימים האחרונים בחלק מכלי התקשורת הוא מחזה נסי של ממש. לפני כמה שבועות חשף "ידיעות אחרונות" את התוכנית המדינית החדשה של ליברמן. ליברמן, כך התברר, מציע לערביי ישראל מיפו ומעכו, אלה שמרגישים את עצמם חלק מהעם הפלסטיני, לעבור למדינה הפלסטינית החדשה. לא סתם לעבור, אלא שככל שזה תלוי בליברמן, המדינה תעודד אותם לעשות את זה באמצעות מערכת שלמה של תמריצים כלכליים.


אם נדמה לכם שהתוכנית הזאת מוכרת לכם מאיזשהו מקום, אתם לא טועים. רחבעם זאבי הציע אותה בעבר. אלא שגנדי הוקע וכמעט שהפך מגונה בשיח הציבורי בגלל ההצעה הזאת, טרנספר מרצון שמה, ואילו ליברמן שעושה קולות של מי שיהיה אולי מוכן להצטרף לממשלה של הרצוג, הופך פתאום למועמד לגיטימי לחברות בממשלת המרכז-שמאל. זוכרים את הדמון מ"ארץ נהדרת"? זוכרים את פוטין הישראלי? זהו. נגמר. מעכשיו קבלו את אביגדור ליברמן החדש, מועמד בכריכה רכה.
4. בכלל, שכחה והישענות על הזיכרון הקצר הן כנראה מרכיב משמעותי בחיים הפוליטיים. שרת התרבות, לימור לבנת, קיבלה שיעור קטן בעניין הזה השבוע. במשך שנים לעגה התקשורת ללבנת והפכה אותה לבדיחה. חיקו אותה, צחקו עליה כשהיא עלתה על הפודיום של גל פרידמן באולימפיאדת אתונה, בזו לה והפכו אותה למי שלא מבינה בתרבות ובחופש תרבותי כשהמציאה את פרס היצירה הציונית. אבל אז היא הודיעה השבוע שהיא עוזבת את החיים הפוליטיים ובהכרח גם את בנימין נתניהו, ומרגע זה שבה אליה העדנה.


"ליכוד אחר", קבעה הכותרת ב"ידיעות אחרונות". "פרישת לימור לבנת, מאחרוני הנסיכים של הליכוד המסורתי, מחזקת את מחנה הפייגלינים", התגעגע אליה העיתון פתאום. כתב גלי צה"ל בן ה-20 , שלמד ללכת כשלבנת כיהנה כשרת החינוך, הפך גם הוא השבוע למוכיח בשער והעביר מסר משלו לאומה. "ראוי שאנשי מפלגת השלטון יבחנו את מפלגתם ויאזינו בקשב רב למה שיש לשרה הפורשת לומר על השינוי שעבר עליה", פסק. הכתב הזכיר בהקשר לפרישה של לבנת גם את הפרישה של השר לשעבר בני בגין.
בגין מוזכר לשבח בכל מקום שבו אפשר להציב אותו בהשוואה לנתניהו. בגין הוא ההגון, הטוב, המתון, זה שכולנו מתגעגעים אליו בפוליטיקה. נתניהו הוא ההפך מכל אלה. השבוע עלעלתי קצת בקטעי העיתונות שקיבלו את פניו של בגין כששב לליכוד אחרי הפסקה, לקראת בחירות 2009 . עלעלתי וצחקתי. החבירה של נתניהו אליו הוצגה כהליכה מהליכוד המתון הישן של פעם, אל עבר בני בגין הקיצוני. כמו באלף הזדמנויות אחרות, שוב גילתה העיתונות דאגה מכך שהליכוד שובר ימינה. מפלגת קדימה הוציאה אז הודעה לעיתונות, שלפיה "המשמעות של הצעד הפוליטי הזה היא שהליכוד מאמץ את דרכו של בני בגין, ששוללת כל משא ומתן ופשרה ואינה נותנת שום תקווה למדינת ישראל". כל זה, כזכור, נגמר ברגע, כשבגין לא הצליח להתברג לרשימת המפלגה לכנסת.
5. על משפחת בגין, בכלל, כיף גדול להתרפק. לפני שבועיים, כשחוק הלאום היה על השולחן, קבע השר יאיר לפיד שמדובר בחוק אנטי-דמוקרטי, שאצל מנחם בגין לא היה עובר. הגעגוע לדמוקרטיה של בגין הזכיר לי קטע נפלא מתוך ראיון שערך רביב דרוקר לפני כשנה עם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. ברק סיפר לדרוקר כיצד בוקר אחד, כששימש כיועץ המשפטי לממשלה, הופתע לגלות תוך כדי קריאה בעיתונים שבגין מתכוון לצרף לממשלתו את דש וגם להעניק את תפקיד סגן ראש הממשלה ליגאל ידין.


ברק תיאר כיצד התקשר בדחיפות אל ראש הממשלה והזהיר אותו שהמינוי מנוגד לחוק. לא לסתם חוק. לחוק יסוד: הממשלה, הקובע שלראש הממשלה יהיה סגן אחד בלבד, כשידין היה אמור להיות השני. "אהרון", השיב ראש הממשלה, "ואי אפשר לשנות את החוק הזה?". "אפשר", ענה לו ברק, "אבל לא יעלה על הדעת שבגלל צורך פוליטי ישונה חוק יסוד. זה חוקה. זה לא מתקבל על הדעת". בגין, סיפר ברק, הסכים איתו שמדובר אכן בנושא בעייתי, אבל זה לא הפריע לו לתקן את חוק היסוד הזה עוד באותו יום ולהעביר אותו בתוך שעות ספורות בשלוש קריאות. אם נתניהו היה מבקש היום לתקן כך חוק יסוד, היום הזה היה מוכרז כיום הזיכרון לדמוקרטיה ישראלית, אבל על געגועים ועל נוסטלגיה לא משלמים מס.
6. אין כמעט כלי תקשורת שלא הצטרף השבוע למקהלה שביקרה את החלטת ועדת הכספים "להעביר כספים להתנחלויות". עיינתי בהודעה שסיכמה את העברות הכספים. בין הכספים ל"התנחלויות" ראיתי שחלק גדול מהכסף שעליו מדובר הוקצה ל"מימון החלטת הממשלה לפיתוח יישובי הקבע של מפוני גוש קטיף וצפון השומרון וקידום המעבר שלהם לבתי קבע". ראיתי עוד תקציב גדול שהועבר למינהלת תנופה, לצורך "המשך תשלומי הפיצויים עבור השלמת הטיפול במפוני גוש קטיף וצפון השומרון בהתאם לחוק יישום תוכנית ההתנתקות". יש למישהו בעיה עם ההעברה הזאת? מישהו חושב שלא צריך לטפל במפוני גוש קטיף? אלה "כספים להתנחלויות"? אגב, יש ברשימת ההעברות גם סעיפים שעוסקים ב"פיתוח אזור התעשייה בכפר קאסם", ב"הגדלת תקציב לימודי הנדסאות באוכלוסייה הבדואית", ב"תקצוב תכנון בקרקע פרטית ביישובי הבדואים" וב"תקצוב מרכזי חוסן ביישובי הדרום ועוטף עזה", אבל זה לא מעניין.