חבל שאין לי את מספרי הטלפון שלהם בכדי לבקש מהם סליחה, מכל השלושה. אני כל כך מתבייש על כך שבאותו רגע לא קמתי ונתתי קונטרה בכדי שירגישו שהם לא לבד. פשוט ישבתי נבוך, המום. לא מאמין למשמע אוזניי, ועוד איפה? בכניסה לכנסת ישראל. בית המחוקקים.
זה קרה בשבוע שעבר, ממש לפני ההצבעה על חוק המסתננים. חיכיתי שיגיע תורי להיכנס כשבחוץ השתרך לו תור די ארוך.
אורחים שהגיעו מארה"ב, אנשי תקשורת וקהל שבא לבדוק מה יעלה בגורלם של המוני הפליטים, שממלאים את דרום תל אביב. היו שם כמובן תושבים כועסים.
בצד עמדו שניים. לבושים בקפידה, פנים חתומות וספגו בומבות, כל אחת כואבת מאחותה.
מילוליות כמובן. לא מתחת לשפם, לא בלחש, אלא בקול ברור ורם. "תראו, תראו אותם, רק במדינה כמו ישראל הם יכולים להגיע לכנסת", אמר הבחור שפנה אל הצמד. "אל תדאגו, בקרוב תחזרו הביתה, לאפריקה". "אבולה מביאים לנו", אמרה האישה שמאחוריו. "איכס, מלוכלכים", קראה אחרת.
אין ויכוח שתושבי תל אביב סובלים מבעיית המסתננים, שחייב להיות פתרון מיידי ואפילו כואב. אבל יש גם את העניין של שמירה על צלם אנוש תוך כדי המאבק.
אל תדברו איתם, תעשו פרצוף, זכותכם, אבל מכאן למטר גזעני שמזכיר ימים חשוכים, המרחק הוא עצום. בלתי נתפס.
עד עכשיו אני לא מבין איך שתקתי. מתבייש שלא קמתי ואמרתי לחבורה הקולנית את הדברים שאני כותב, אבל באותם רגעים הייתי מאובן ממבוכה ואז נכנס חברם של הזרים.
הוא עוד לא שמע את ההערות שספגו. נכנס מחויך, אדיב, לא ידע שהוא כבר על הכוונת. הוא ראה שאני עומד בסביבה ולחץ את ידי. מנימוס כמובן. הרי הם בני אדם, כמוני כמוכם.
אחת הנשים, שקלטה את האקט החברי, סיננה כלפיי. "מסתבר שיש עוד קאפואים בעולם". התקשיתי להבליג ועניתי "כמה שתדברי פחות, יהיה יותר טוב לכולנו", והיא הגיבה בביטול "יאללה, יאללה, תן גז".
חוק המסתננים עבר באותו ערב, הכנסת פוזרה ולמחרת השמש זרחה. עולם כמנהגו נוהג, אבל אצלי שלושה פרצופים אלמוניים מסרבים לצאת מהראש.
איך לא קמתי ועשיתי מעשה. איך אני ועוד אנשים, שעמדו שם, לא אמרו "תשתקו, אלה בני אדם. תנו קצת כבוד"? אז אני יודע שזה מאוחר מדי ומעט מדי, אבל סליחה.