ההתנפלות של בנימין נתניהו על אביגדור ליברמן במוצאי שבת, לאחר הראיון של ליברמן ב”שבתרבות” של תיאטרון הבימה בתל אביב, המחישה עד כמה עצביו של נתניהו מעורערים. לטעמי, כמי שראיין את ליברמן באותו אירוע, שר החוץ נתן הופעה מתונה, נינוחה, חפה מהשמצות ומחיסולים. הוא דילג באלגנטיות על השאלות בעניין התנהלותו של נתניהו, אמר שהוא מכבד מאוד את ראש הממשלה ועובד איתו שנים ארוכות והזכיר, במינימום, את חילוקי הדעות שהיו ביניהם במהלך צוק איתן.
אז למה התנפל עליו נתניהו במוצאי שבת? כי ליברמן הסביר אתמול, במילים פשוטות, מה שכל אחד במערכת הפוליטית מבין: נגמרו ימי ה”ימין” וה”שמאל”. הגושים האלה התמוססו. פג תוקפם. עכשיו כולם במרכז. כל חיבור אפשרי. כל איחוד הגיוני. ליברמן יכול לרוץ עם לפיד, כחלון יכול לרוץ עם ליברמן, כולם מדברים עם כולם. הרי אין טיוטת הסכם שלום ממתינה לחתימה בשום מקום. בסוף, תוכנית השלום שהציג לאחרונה ליברמן (המבוססת על עיקרי התוכנית המקורית שלו, בת יותר מעשור) לא רחוקה ממה שציפי לבני ויצחק הרצוג מדברים עליו, וכל זה תואם לגמרי את מה שיאיר לפיד חושב עליו, וכל זה לא באמת רחוק מהעקרונות של משה כחלון, שנתן בזמנו גיבוי מלא לנתניהו לפני נאום בר אילן. מה ההבדל בין ליברמן לנתניהו? ליברמן, כך הוא מאמין, יכול להמשיך לנהל את העניינים בלי לאבד את אמריקה. ביבי איבד את אמריקה, רק בגלל קשריו עם שלדון אדלסון. לליברמן זה לא יקרה.
מה שיש עכשיו, במקום גושים פוליטיים של שמאל־ימין, זה גושים אישיים. אם נתניהו לא יגמור כמפלגה הגדולה ביותר ולא יקבל את המנדט מהנשיא להרכיב ממשלה, יוכלו להרכיב ממשלה בלעדיו. הרצוג יוכל, ליברמן יוכל, כחלון יוכל, לפיד יוכל (בתנאי שיחסיו עם החרדים יוסדרו בחודשים הקרובים). הכל אפשרי. והעצבים של נתניהו רופפים בצדק, כי הוא יודע היטב שכמעט כל השחקנים במגרש הפוליטי לא סובלים אותו. על יחסיו עם לפיד נכתב כבר הכל. את כחלון הוא הבריח מהליכוד, אחרי שניסה לסכל, לחסום ולהשפיל אותו בכל דרך אפשרית, רק כי העז להצליח. ליברמן מעריך את נתניהו הכי פחות מכל אלה, כי ליברמן מכיר אותו הכי טוב מקרוב. הרצוג ולבני? הם יישבו בשמחה עם נתניהו, אם יסכים לתפקיד זוטר בממשלתם.
ליברמן ישב אתמול באולם המרכזי של תיאטרון הבימה וכבש את הקהל. ליברמן 2014 הוא יותר רגוע ונינוח מהקוזאק הרוסי שהכרנו בשני העשורים האחרונים. הוא קיבל תשואות כשנתן את השואו הקבוע שלו על ערביי ישראל ועל הצורך שלהם להחליט לאיזה צד הם נאמנים ואפילו הוא הופתע מהעובדה שהתשואות האלה נשמעות בלב תל אביב, על ידי קהל שרק מעטים ממנו, אם בכלל, הצביע עבורו אי פעם.
הטיקט של ליברמן מעניין. נדמה לי שהוא די התאהב בפוזה של המבוגר האחראי. הוא הפך מהבריון השכונתי שמטיל אימה על המזרח התיכון ומבעיר בעירות באירופה ובארה”ב, לסוג של מרגיע, שמוכן לוותר על שטחים ולנהל מו”מ עם כל העולם הערבי מצד אחד, אבל לא מוכן לצאת פראייר מצד שני. הוא מנהל מגעים שקטים עם לא מעט בכירים בעולם הערבי, ובאותה נשימה חובט בחנין זועבי ובאחמד טיבי עד זוב דם. הוא מדבר על כיבוש עזה והליכה “עד הסוף”, או על אי כניסה בכלל. הוא בעד יוזמה, הוא בעד החלטות, הוא נגד גרירת רגליים ודימום איטי. במשבר הנוכחי, ההולך ומחריף בין ישראל לארה”ב, ליברמן הוא הגורם הממתן. האמריקאים תולים בו תקוות רבות. נכון להיום, בוושינגטון מדברים על ליברמן גבוהה ונכבדה. אם הם היו יכולים, היו מצריחים ברגע זה בינו לבין נתניהו, שהצליח להקדיח את היחסים עם הבית הלבן לשפל חסר תקדים.
אז למה ליברמן מסרב להגדיר את עצמו כמועמד לגיטימי לראשות ממשלה? אולי כי הוא מאמין שישראל עוד לא בשלה להגדרה כזו. אנשים מצביעים עבורו כמחאה, או כהתרסה. הם רוצים להביא את הבריון השכונתי שילמד את הערבים לקח, אבל בלי משיחיות, ציווי דתי או רבנים מסיתים. לכן ליברמן בעצם מתגנב ללשכת ראש הממשלה, ולא מסתער עליה. הוא יחליף חלק ניכר מהרשימה שלו, ינסה להפיח דם חדש ולרענן את השורות, ינסה לטפס מעל 10 המנדטים שמנבאים לו הסקרים נכון לעכשיו ולהפוך לגורם המשמעותי ביותר ביום שאחרי הבחירות. עד כמה משמעותי? את זה נדע רק כשנגיע. במצב מסוים, הוא יכול לקבל את הרוטציה של לבני, במקומה. בדרך הזו, הוא מאמין, אפשר יהיה להרגיל את הציבור לאפשרות כניסתו של איווט ליברמן לתפקיד ראש הממשלה בהדרגה. דבר כזה, לא מפילים על הישראלים בבת אחת. זה בדיוק מה שליברמן עושה עכשיו.