רון קופמן מקים מפלגה ומפסיק להעלב מהפסיכיאטר שלו

שלום, את דוקטור אוקסהורן בבקשה.

"הוא עסוק, אדוני, אתה יכול להשאיר טלפון, הוא יחזור אליך". לא, לא, תקשיבי, סווטלנה, הוא אמר שאני יכול להתקשר אליו בכל זמן, תשאלי אותו. וחוצמזה, הלו, את לא ברוסיה, ופוטין עוד לא נשיא כאן. תפסיקי לשחק לי פה את הקג"ב, תעבירי לי אותו וזהו. "תטלפן בעוד חמש דקות, הוא יסיים עם מטופל וידבר איתך". סבבה, סווטה, תקשיבי מותאק, אם הוא משחק איתי, אני בא לישון איתו היום בשש, כאשר את והוא נפגשים בחדר במנדרין. אני בא עם אשתו. הבנו אחד את השני, נכון? "תתקשר בעוד חמש דקות", וטראח, היא טרקה לי על הגבות. 

טלפנתי כעבור שש דקות ו-24 שניות, והוא ענה.

אתה צודק, זאכר, זה גם לא יפה שזאכר יקובשווילי קורא לעצמו בשם של פסיכיאטר שהלך לעולמו לפני שש שנים, ארבעה חודשים ויומיים. קנית את הקליניקה שלו מהאלמונע, והשארת את השם. כן, כן דוקטור, זה ממש לא יפה. נכון שאף אחד מהילידים כאן לא היה בא לשרינק גרוזיני, אבל תסכים איתי שזה לא יפה. היה שקט בקו, אז הצתי סיגריה עם הזיפו של הרולינג סטונס שפוצו הביאה לי מהסטייטס.

איך אני יודע, דוקטור? זה המקצוע שלי לדעת. ואני שמח שעבִרת את שמה של סווטה לאור, כי עכשיו היא נראית לי צברית מלידה. טוב שלא קראת לה יוכבד. 

קודם כל אל תקרא לי רוני. רק אמא שלי קוראת לי כך, וגם מאיר איינשטיין, אבל הוא עושה לי את זה בכוונה. גם אתה בא לי בכוונה עכשיו? אז ככה, הכדור לא עובד.נתת לי כמות של ילד בן 6. אני 10 מ"ג? תגיד אתה שפוי? כל החברים שלי על 20 מ"ג מינימום, וגם מחזקים בגראס הרפואי, שאתה לא רוצה לתת מרשם, ואני אסור לי לעבור על החוק. אז אני כועס מאוד. והרי הקמתי את מפלגת "טינופת" ואני מאוד בלחץ, כי כל הג'מעה רוצה לדעת איך אני משבץ אותם במקומות הריאליים שזה ארבעה בשאיפה, אבל יש לי 70 חברים, בנאדם, והם נורא רגישים. בינתיים יש רק אותי, ואת אבא של רוברט, ששיבצתי במקום ה-120 , כפי שבוז'י הרפה ישבץ את שימון פרס. אתה יודע, דוקטור, כבוד.

כן, אתה בכיוון, אבל יש בעיה. האיש אינו אזרח ישראלי, אז נצטרך לשכנע אותו לעשות עלייה. אז אתה מבין שאני במצוקה, כן? טוב, נרגעתי, שגר לי מרשם עם חתימה אלקטרונית על 20 מ"ג. ואל תתבייש להיות גרוזיני, חתיכת טמפיט. אוקסהורן עאלק. מה חשבת, שעם קופ־פלאש (בשר ראש) כמו שלך בצוואר, על ראש מחבת, לא הייתי עולה על זה?

תגיד, מה אתה אומר על החתונה של בוז'י עם ציפק'ה פיט-פוט? זה יחזיק מעמד, או שלהביא מתנה רק לגירושים? שמעת אותה, אבא שלי ואבא שלו וכל החארטה הזאת. אבא שלה היה גם מנהל אגף הארגון במצודה, והיה ח"כ מטעם מפלגה ששחררה את הבנקאי יהושע בן ציון, אחרי שגנב 40 מיליון דולר.

תקשיב לי ד"ר יקובשווילי, הרי אז לא היית פה כנראה, כי היית עסוק בלהפעיל את הראש מחבת בסמטאות טביליסי. כאשר מנחם בגין היה גם רה"מ וגם שר המשפטים, חננו את יהושע הצדיק אחרי שלוש שנות מאסר מ-12 . הנשיא אפרים קציר חתם לו, כי היה מאוד חולה ונטה למות. מרוב שנטה כל כך למות, הוא מת רק 27 שנה אחרי החנינה. כן, כן, כמו אצלכם במולדת, לעשירים יש חוק אחר. אז את זה ציפק'ה פיט־פוט לא סיפרה. וגם אם אבא שלה היה חי ורואה אותה פתאום במפלגת העבודה, הוא היה מת שוב. קלטת?

טוב, איפה אחזנו? הלאה. ראית איזה אבא ענק גדעון סער? וואי, דמעות הציפו את עיני כאשר גדעון פרש בשביל הילד מהפוליטיקה. אפילו אשתי אמרה שאני רגיש, ואז, אל תשכח, היא אהבה אותי. עוד נגיע אליה. אז הינוקא כבר צועד, מתרגל מיני-מרתון בחוצות ק"ק ת"א. ואחרי חודשיים גדעון כבר שוב בפוליטיקה. עכשיו בוא נעצור רגע. רק על האירועים האלו, בלי ביבי המאוס וכחלון עם כולנו, אני לא צריך 30 מ"ג לפחות? דבר אלי, יא מתחזה.

שמע, כיפוש ניסתה להרעיל אותי. היא הכינה לי את הפתיתים והגבינה הרגילים לארוחת ערב. אממה, לפתיתים היה צבע כהה והיה להם טעם מוזר. אבל אכלתי, כי אני פוחד ממנה, וגם מתנפח לה הווריד במצח כשהיא כועסת, טוב נו, מרוקאית, מה חשבת. אבל אכלתי לאט, אז היא שאלה מה קרה. עניתי שזה קצת מתוק, הפתיתים, ואם היא רוצה להרעיל אותי, אז ישר עם ציאניד, כי למה להרוג לאט, הבנת?

תקשיב, שווילי, אני מלפסס כי אני על רמה נמוכה של סרוטונין בגללך, הבנת את זה? מה קשה להבין, חשבתי שהיא שמה סוכר בפתיתים. אז היא אמרה שנמאסתי עליה, והיא רצתה לגוון, אז היא קנתה פתיתים בטעם ירקות, ואולי בגלל צבע המאכל של הגמבה, הלשון שלי מגיבה למתיקות. שמע, שווילי, זו פעם ראשונה שאישה אומרת לי שנמאסתי עליה, ואני בן 56 או־טו־טו, וכבר כמעט 44 שנה בביז, הבנת? מה זה נפגעתי, חבל"ז. בדרך כלל הן היו הולכות אחרי שהייתי יושב ארבעה ימים בתנוחת בודהא ולא מדבר. מה אתה צוחק? הלו, אני תרגלתי כאן ויפאסנה, עוד לפני שבטללים התחילו לעשות מזה מיליונים. היה לי סטארט־אפ ביד, ולא רצתי עם זה, אתה מבין, שווילי?

הא, זה תלוי, בנאדם. חלק היו בוכות, שוברות משהו, אבל אלה העוזרת הייתה מנקה בצ'יק. כן, פולנייה כזו, שהייתי עבד שלה. בכל פעם שהייתי שוכח לקנות כלי ניקוי ב-900 שקל לפחות, הפולנייה הזאת הייתה משאירה פתק: "קופמן, מפתח", עם המפתח, יענו נפרדנו כך, הייתה דממה. ואז הייתי מתקשר לשלי גיל ובוכה לה שתחזיר אותה. זה הצליח תמיד. והיא תמיד הייתה אומרת: "קופמן, זה אישה לא טוף". וידעתי ששוב היא מצאה שערה בכיור. אתה חייב להבין, הבנות היו חייבות להבריק את הבית לפני שאלה באה, כי אחרת היא לא באה. כיפוש, איך שנכנסה לחיי, שחררה אותה במיידי. טוב, הן לא היו מסתדרות, האמן לי. 

איזה רכילאי אתה, למות ממך, יא פרימיטיב מההרים. הייתה אחת שהורידה לי סטירה, בתוך התנוחה של הבודהא, אבל לא זזתי, כי ידעתי שתכף זה נגמר. והייתה אחת קופירייטרית שדפקה לי משפט מפתח: "אתה הגבר היחיד שפגשתי, או ששמעתי עליו, שהאישיות שלו יותר קטנה מהזין שלו". קמתי מיד, חיבקתי אותה, אמרתי לה שהיא גדולה מהחיים, וחזרתי לבודהא, כי פחדתי שהיא עוד תתלהב ותישאר.

וואו, איך נפלתי עליך, שאתה כזה דפוק. שמע, שמע טוב, אני החיים שלי זה פרשת "חיי שרה". אמא שלי שמה שרה; אשתי הראשונה שרה־שירה. למה שני שמות? כי אמא שלי רצתה שתשנה את השם, כדי שהיא לא תחלה. כן, באמשלי. זה קרה לפני 30 שנה, שלושה חודשים ו-20 יום.

לא יודע, לא חשבתי על זה, עד שנכנסת לחיי עם השטויות שלך; בוא נתקדם. אשתי השנייה נולדה ביום של פרשת "חיי שרה", כמובן בשם שרה, אבל שינתה לשרית בגיל 16 . הייתה לה הארה כנראה, שהיא תפגוש את אמא שלי, אז היא התכוננה יעני מראש. בגלל זה אמא שלי אוהבת אותה, יותר מאשר אותי. אבל ביני ובינאכ, מה יש לאהוב בי, הא? אבל יש לי עוד אמא, כזה מין אמא מאמצת, כמו בחברות נוער בקיבוצים של פעם. אתה יודע מה זה קיבוץ של פעם, נכון? 

פיתחתי כי קשה לי עם מתחזים. אוקצור, לאמי המאמצת קוראים דאפ.

לא קיצור של כלום, לא מקצרים אותה, האמן לי. אם תעצבן אותי מספיק, אני אשלח אותה אליך, אז תבין שלא מקצרים אותה. במאי 2000 נפגשנו במקרה, אל תשאל איך כי זה לא חשוב. היא עורכת דין, והיא מטפלת בי כמו בילד מאותגר שכלית ורגשית. ב-14 שנה צברתי אצלה 63 קלסרים. כל מתמחה ושותף במשרד כבר טיפל בשטויות שלי, והיו לא מעט. סיפרתי לך שהיה לי צו כינוס בגלל שניהלתי כמו מפגר את החברה שלי?

בסדר, בסדר, אל תהיה פטרוני כזה בטון הדיבור, אנחנו מכירים שבועיים וקצת, אח שלי. בקיצור, אחרי שהתמוטטתי, מיניתי את דאפ לאפוטרופה שלי מול הרשויות בישראל. והיא וכיפוש מנהלות אותי קומפלט, אפילו לא מעדכנות אותי. היה לי עו"ד לסיפור של הצו כינוס, אבל הוא בא לדאפ לא טוב. 

היא נתנה לו כמה משימות לביצוע. כשהיא נותנת משימות, זה לעכשיו, להרגע, לא לעוד חמש דקות. הבנת? 

בקיצור, היא פיטרה אותו בדוא"ל. ואז יצאה לסבב פגישות עם מומחים לפירוק חברות. קולגה שלה ללימודי המשפטים למד את התיק ואמר שצריך לסגור את זה בחודש, אבל הוא לא יכול לטפל בזה, כי הוא עובד מול הבנקים. דאפ לא אהבה את התשובה, אבל הוא חבר, אז היא קצת נבחה עליו, והוא המליץ על עו"ד ליזה חדש, שהיא פינגווין תותח. אתה איתי, שווילי?

יופי. דאפ נפגשה איתה, ואמרה לי להגיע לפגישה עם ליזה. לא ניסיתי למחות, כי אין טעם, היא גם מכירה אותי טוב מדי, וגם אם אני שואג, היא לא זורקת מבט בכיוון שלי. אז היא, כיפוש ואני הלכנו לפגישה בבית בסר. דאפ הכניסה אותי למדרגות חירום, אמרה לי לעשן ולהקשיב. "מילה, מילה אתה לא מדבר. רק אני מדברת, ואתה תדבר רק אם אפנה אליך. הבנת? אם אתה עושה כיוון של סצינה, אני הולכת. ברור? לא, אל תעשה לי עם הראש, תענה לי: כן, הבנתי, הפנמתי וכך אנהג".

אז אמרתי, הייתה לי ברירה? אתה צריך להכיר אותה, כדי להבין שלא הייתה לי. בשש דקות האזנה ובליסת שוקולדים של הביוקר ונד-נד על הכיסא של הביוקר במשרד של ליזה, הפנמתי שהיא ודאפ דומות מדי בהתנהלות. פרוסיות כאלה. אתה יודע מה זה פרוסי, נכון שווילי?

אין מה להמשיך. ליזה נפגשה עם הבנקים, הורידה משימות איתור מסמכים לכיפוש, והחל מ-1 בדצמבר אני אדם חופשי, שווילי. אין יותר צווי כינוס, כיפוש בעננים, קצת חלטרה עם הפתיתים כמו שסיפרתי לך, אבל מאושרת. אבל זה לא בדיוק חופש, תבין, השלוש האלה עדיין מנהלות את חיי. תסביר לי, שווילי, מה זה אומר עלי, שנשים מנהלות את חיי?

אתה מתחיל? חשבתי שאנחנו מדברים סאדה, בלי מחוות, ואתה שוב מתחזה. 

טוב, טוב, אתה מדבר יותר מדי. שמע, שלח את המרשם החדש, תן לי 20 מ"ג לפחות.

למי לשלוח מה? אתה יודע מה, איתך עדיף ברוגז בהתחלה מאשר לבקש סליחה בסוף. הזנב של הכלב לא מתיישר אף פעם, ואתה, שווילי, כמו כל השרינקים. חשבתי שאנחנו חברים, חולירע יאסנה, פתאום אתה בא עם חשבונית!!! לא אמרת לי תתקשר 24/7? אל תיכנס למצוקה, פשוט דבר איתי? אז זה נגמר, שווילי, נפלת לי מהמשקוף של העין. שלום לך, טמבל.

הקטע הנ"ל הוא חלק מהפרק הלפני אחרון בספר "מעניין מה יוסק'ה היה אומר על זה" (שם זמני). הפרק האחרון ייכתב בעזרת השם, השוטר והשופט, בפברואר 2015.