בימים האחרונים נמצאת בעיצומה התחרות לחשיפת כמה יותר שמות של מועמדים לבחירות, כשהכוונה היא בעיקר לכוכבי-על חדשים ולא לפוליטיקאים “משומשים". שיטת המינויים במפלגות אווירה כמו יש עתיד, ישראל ביתנו וכולנו של משה כחלון היא פשוטה: יושב ראש המפלגה מרכיב את הרשימה כמו לגו ורץ איתה לכנסת. ברשימה הוא יכול לשבץ גם את עוזרת הבית או הגנן. בבחירות האחרונות הייתה זו יש עתיד שסיפקה חברי כנסת כמו מאמן הג’ודו יואל רזבוזוב.
חוץ ממצב הרוח של יושב ראש המפלגה, הקריטריונים לשריונים מעורפלים. סביר להניח שהקו המנחה לבחירת המועמד הוא הצטיינותו בתחום עיסוקו והדרך שבה הוא משווק בתקשורת.
אלא שהצלחתו של מועמד בעסקים, באקדמיה או בתקשורת אינה ערובה להצלחתו במגרש הפוליטי. אולי להפך: ההצלחה בכנסת ובפוליטיקה מצריכה ערכת כישורים שונה. לכן יש כאלה שהחליטו לוותר מראש ולהישאר במגרש הביתי שלהם. קשה להתעלם מהסברו הציני של אבי כץ, מייסד “קופיקס", שדחה את השמועות על הצטרפותו למפלגת כולנו כשאמר: “לא ארוץ לפוליטיקה כי שם צריך להפסיק לומר את האמת".
גם רמי לוי, הבעלים של רשת “שיווק השקמה", שאין ויכוח על הצלחתו בענף רשתות השיווק, הכחיש שבדעתו להצטרף לפוליטיקה (בעבר כבר הועלה שמו כמועמד מטעם הליכוד). הוותיקים זוכרים בוודאי את שלמה אליהו, הבעלים של קבוצת הביטוח מגדל, שהצטרף ב-77' לד"ש, אם כל מפלגות האווירה, ונבחר מטעמה לכנסת. את מה שהוא מצליח ליישם כיום במגדל (כמו ההחלטה על העלאת שכר המינימום בחברה ל-5,300 שקל), הוא לא היה מסוגל לבצע לעולם בכנסת. בשלב מסוים הבין שבמגרש הפוליטי הוא מוגבל והחליט לפרוש. מעטים בלבד שהצליחו מחוץ לפוליטיקה (כמו יאיר לפיד ושלי יחימוביץ’) המשיכו לככב גם בעולם המיוזע והמתיש של הפוליטיקה.
הבין שהוא מוגבל במגרש הפוליטי. שלמה אליהו. צילום: חן חממה
מסיבה זו מרבית חברי הכנסת של מפלגות האווירה הם בעלי מועד תפוגה קצר. הם ימצאו את עצמם לאחר ההרפתקה הקצרה מחוץ למגרש הפוליטי ויצפו בכנסת בערוץ הכנסת. לראשי המפלגות מומלץ לצוד מועמדים איכותיים שצברו ניסיון פוליטי, שתרומתם עולה עשרות מונים על כל כוכב בתקשורת. אלוף במיל’ אלעזר שטרן (התנועה) הוא דוגמה מצוינת. שמעון סולומון (יש עתיד) הוא דוגמה נוספת.
על רקע זה, קשה שלא לתמוה על הרעיון לשריין את מקומו של פרופ’ מנואל טרכטנברג ברשימת העבודה לכנסת. מה התרומה הפוליטית שיכול לספק הפרופסור המכובד חוץ מהדוח שכתב בעקבות המחאה, ושאיבד מזמן מהרלוונטיות שלו, אם בכלל הייתה לו?
הצנחות כאלה פוגעות בבעלי הוותק והניסיון החורכים את השטח ומהווים את הד-אן-איי של המפלגה. אם מדברים על שריון, אז מדוע לא לאיציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים לשעבר? האם לא עדיף לשריין את מי שניסיונו הפוליטיעולה אלפי מונים על זה של טרכטנברג?
האם בכלל קיימת שאלה לגבי עדיפותם של עמיר פרץ ושאול מופז על פני הפרופסור המכובד? דפני ליף, יוזמת המחאה החברתית, החליטה בעבר לא להצטרף לפוליטיקה אף על פישהייתה משוריינת בוודאות בכל רשימה לכנסת. סביר שגם הפעם לא תרוץ. היא הפנימה שפעילותה ללא מגבלות הפוליטיקה, ששחקו אפילו את יאיר לפיד, אפקטיבית יותר מכל מהומה שחוללה חברתה למחאה סתיו שפיר בוועדת הכספים.