סיפורו של עו"ד בן ציון שטוייר (כל קשר למציאות מקרי בהחלט)

וחלם ששמו יתנוסס על טבלת הנחושת בפתח המשרד, מה שיגרום להוריו ניצולי השואה הרבה נחת ולו עצמו, אם יצליח לזכות בפרסום ובממון רב - חיים טובים ומאושרים.

אחרי שהציג  קורות חיים בכמה משרדים ונפגש עם כמה עורכי דין בכירים שנזקקו לעורך דין מתחיל, התקבל בנצי לעבודה במשרד עורכי הדין גלוברמן-צימרמן-זילברמן שמשרדם המפואר היה ממוקם ברחוב שדרות רוטשילד בתל אביב. בנצי מוקם בחדרון קטן עם ארונות משרדיים אפורים. מחלון קטן היה יכול להשקיף לחלקו האחורי של הבית השכן, ובדיוק מולו חלון חדר האמבטיה של אחת הדירות.

התיקים הראשונים שהיה אמור לטפל בהם היו תיקים משעממים של הוצאה לפועל שהגיעו מאחד הבנקים הגדולים שהמשרד היוקרתי גלוברמן-צימרמן-זילברמן ייצג אותם בענייני עסקאות ענק בשווי מיליונים וגם בעסקאות קטנות שהיוו חלק מהסכם העבודה בין עורכי הדין לבין הבנק. בנצי החליט שהוא משקיע את מיטב זמנו וכישוריו בעבודה. הוא רצה לגרום לבוסים שלו להעריך אותו ולהבין שהוא מסוגל ליותר מאשר טיפול בתיקים קטנים של בעלי חוב זעירים, שלא עמדו בתשלומים והיה צורך להפעיל נגדם את ההוצאה לפועל. ככל שהתעמק יותר בערימת התיקים הבין בנצי שהוא אמור להיות  האיש הרע נגד אנשים מוכי גורל והדבר לא כל כך נראה לו, כי בנצי נחשב לסוציאליסט דומיננטי שהשתתף בהפגנות וחונך בתנועת הנוער העובד והלומד.

באחת הפעמים כשסובב את כיסאו אל עבר החלון כדי לחשוב איך להציל זוג קשישים שלא עמדו בחובותיהם לבנק מציפורני הקפיטליסטים האכזריים, הופיעה מולו במלוא הדרה השכנה שממול שבדיוק סיימה את הרחצה באמבטיה. בשל החום הכבד השאירה את החלון פתוח, וגופה המפואר שאותו פינקה בתמרונים שונים הטריף את חושיו - עד לאותו רגע שבו הבחינה בבנצי הלוטש בה עיניים וסימנה לו נו נו נו בידה וסגרה את החלון. 

מאותו יום השתנו חייו של בנצי מן הקצה אל הקצה. הבתול בן ה-28 לא הצליח להתרכז בשום דבר חוץ מהגוף העירום שנגלה לעיניו והצית בו אש שלא היה יכול לכבותה, אלא אם יוכל להגשים את החלום - לשכב עם השכנה שממול. בנצי החל יושב ליד השולחן המשרדי כך שגבו מופנה לשולחן ועיניו לחלון, מצפה שהאישה שכבשה את לבו תעניק לו עוד רגעי חסד ותצא מהאמבטיה עירומה כשחלונה פתוח. בסוף יום העבודה במשרד היה ממתין שעות בכניסה לביתה מתוך תקווה לראותה.

אך חלומות לחוד ומציאות לחוד. האישה לא נראתה בכניסה לבית ולא נצפתה בחלון חדר האמבטיה. בנצי הרגיש שהוא מזניח את העבודה והתחיל להתרשל בעבודה על תיקים שהיה אמור לטפל בהם. הוא הרגיש שדעתו נטרפת עליו, עד שיום אחד מצא על שולחנו מעטפה ובתוכה פתקית ”תבוא אחרי העבודה - השכנה מחדר האמבטיה".



הוא עלה במדרגות הבניין והגיע תוך התנשפות לדלת שעל פי מיקומה נראתה לו כדלת דירתה של מושא חלומותיו. אחרי היסוסים רבים נפש על הדלת ושמע את הלמות לבו שהרעידה את כל חלקי גופו. איש לא נענה לדפיקות על הדלת וכשעשה אחורה פנה בייאוש והחל לרדת במדרגות, שמע  קול נשי שנשמע לו כמו הגיע מעולמות אחרים: ”עו"ד בן ציון שטוייר? תיכנס לקפה?".

בנצי המבוהל נזכר ששכח להסתכל על הדלת שעליה נקש ולבדוק מה שמה של בעלת הדירה. כשהסתובב ראה אותה בכל תפארתה לבושה במכנסי ג'ינס הדוקים ובחולצת טריקו שהבליטה את חמוקי גופה שאותם ראה באותו יום שבו נגלתה אליו במלוא הדרה לכמה שניות. הוא חזר אל הדלת ולחץ את היד המושטת אליו, ”ליאורה", אמרה לו בקול הכי מחרמן שיכול היה לצפות לו בדירה ברחוב שדרות רוטשילד. מאיפה את יודעת את שמי ושאני עורך דין?", שאל בקול רועד ונכנס לדירה המפוארת מבולבל ונרגש כמו ילד חננה.

בנצי חשב שהוא נמצא בחלום כשליאורה המסתורית הושיבה אותו על הספה בסלון ושאלה אם ישתה יין, וויסקי או בירה. בחיים שלו הוא לא שתה וויסקי, אבל ראה בסרטים שגברים שותים וויסeי וביקש וויסקי, כששאלה אם הוא רוצה קרח הנהן. כשהיא הציתה סיגריה וכיבדה אותו באחת הוא לקח אף על פי שהוא לא מעשן. 

הדמיון שלו הפליג למרחקים כשחש שעוד מעט מושא חלומותיו תהיה בין זרועותיו עירומה ו..."בנצי", היא אמרה לו בטון קשוח, ”אני יודעת על מה אתה מפנטז, אבל תצטרך להזדיין בסבלנות עד שתגיע לזיון איתי". בנצי נדהם. ”תקשיב לי טוב, בנצי. אתה רוצה אותי, אני רוצה ממך משהו, תקשיב טוב, אם תשיג לי את מה שאני רוצה, אתה תשיג את מה שאתה רוצה וגם הרבה כסף, הרבה הרבה כסף". בנצי הביט בה המום וגמגם ”מממה אאאת רוצה?". ליאורה המסתורית התיישבה לצדו, הניחה יד רכה ואוהבת על כתפו, שיחקה לו בעורף ובקול שטני תדרכה אותו לגבי מה שהיא רוצה: ”בכספת של הבוסים שלך ישנה מעטפה חומה, סגורה, חתומה. רשום עליה בצבע אדום השם הפרטי של אשת ראש הממשלה. אני צריכה לכמה דקות את המעטפה הזאת, ואחרי זה תחזיר אותה למקומה מבלי שאיש ידע שהיא טופלה על ידי מישהו". 

בנצי חשב שהוא מקבל התקף לב, היד המלטפת על עורפו טמטמה את חושיו. פתאום הרגיש שהאישה שלצדו היא שליחת השטן, שעומדת לגרום לו לעשות דברים שלא חלם בחלומות הכי גרועים שלו שיעשה. היד השנייה של ליאורה המסתורית השתעשעה בירך שלו ועלתה לכיוון שבו חש רטט שגרם לו להסמיק. הראש שלה התקרב לעבר אוזנו הסמוקה והיא לחשה לו פקו־דות בקול קשוח: ”ביום שני בערב לקראת סגירת המשרד אתה תצית את פח הזבל שנמצא ליד שולחן המזכירה בחזית חדרו של צימרמן. אתה תפעיל את האזעקה שבמשרד ותיכנס מבוהל לחדרו של צימרמן ותצעק 'שריפה!'. צימרמן יפתח את הכספת הגדולה שבמשרדו ויבקש ממך לעזור לו לקחת את התכולה שלה ולהתפנות. אתה תעשה את זה, תרד מהבניין עם החומר שיהיה שם, תשאיר את התיקים והמעטפות בידי אחד העובדים ורר את המעטפה שעליה מופיע שמה של רעיית ראש הממשלה תביא לי. תחכה כמה דקות ואחרי זה תיקח את המעטפה ותחזור למשרד, תביא את המעטפה לעורך דין צימרמן ותגיד שהיא נשמטה בחדר המדרגות, ואחרי שהת-ברר שזו הייתה שריפה קטנה החזרת את האבידה".

היד שליטפה אותו שיגעה אותו, הוא הנהן שהוא מסכים לעסקה וקיבל בתשובה לחישה באוזנו ”אני אהיה שלך ותהיה לך גם מעטפה שבתוכה יהיו 20 אלף דולרים ירוקים שישנו את חייך".עורך דין בנצי שטוייר הרגיש שהוא חלק מסרט גנגסטרים אמריקאי, ליאורה הרעיפה עליו כמקדמה כמה נשיקות. "תקבל את השאר בהמשך", לחשה לו ובטון מצווה פקדה עליו לקום וללכת.

ביום חמישי, שלושה ימים אחרי אירוע שריפה זניח במשרד עורכי הדין גלוברמן-צימרמן-זילברמן, זומן עורך הדין הצעיר בנצי שטוייר לחדרו של עורך דין צימרמן, השותף הבכיר במשרד ששימש גם בכמה תקופות בחייו כחבר כנסת ושר בממשלות ישראל. אחרי כמה מילות ברכה שיבח הבוס קטן הקומה את עורך הדין הצעיר והמבולבל שישב מולו, ואז בפתאומיות הוא לקח אותו לחלון הגדול של חדרו שממנו נראו שדרות רוטשילד במלוא תפארתם. ליד מכונית מפוארת הבחין בנצי שטוייר באישה שלה חיכה ולה ציפה מאז אירוע השריפה ביום שני, היא נפנפה לו לשלום שלחה נשיקה באוויר ונבלעה במושב האחורי של הרכב. 

עו"ד צימרמן הוביל את בנצי ההמום לכיסאו. ”זו בתי המאומצת האהובה והקצת מופרעת ליאורה, היא מאוד אוהבת אותך ואת מה שעשית למענה. היא ביקשה לומר לך שאת החוב הקטן שהיא חייבת לך היא תפרע בקרוב. בתי ממהרת לשדה התעופה, יש לה שליחות חשובה מאוד. היא השאירה לך את 

המעטפה הזאת ומקווה שאינך כועס. לפני שיצא מהדלת הפטיר אחריו עורך הדין הנכבד בקולו הרועם, ”אתה מפוטר! המזכירה ששרפת לה את השולחן תסגור איתך את עניין הפיטורים".

שישה חודשים הסתובב עורך דין בנצי שטוייר בלבוש מוזנח בבתי מרזח זולים, פאבים ובתי קפה כשהוא משתכר החל משעות הבוקר. הוא נראה לא 

רחוץ, לא מגולח, שערו פרוע, מה שגרם לאנשים לכנותו בנצי המלוכלך. הוא מלמל שברי משפטים, הזכיר אהובה שזנחה אותו, קילל את עורכי הדין ואמותיהם, כמה פעמים נעצר על התפרעות במקום ציבורי. האיש היה הרוס, מחוק, גמור.

יום אחד כשישב בבית קפה זול בקרבת שוק הכרמל על כוס עארק וקפה שחור נטל לידיו עיתון שהשאיר אחד הלקוחות. דקה מאוחר יותר החל לזעוק זעקות בלתי ברורות, לרקוד, לצחוק, לבכות בפרץ של טירוף טוטלי. על כל העמוד הראשון של העיתון התנוססה תמונה של ליאורה אהובתו תחת הכותרת ”הבת הלא חוקית של ראש הממשלה". 

”אבא מסר אותי לאימוץ לחברו הטוב בגלל איומי אשת ראש הממשלה להתאבד", סיפרה. בנצי המסריח לא המשיך לקרוא את העיתון, הוא יצא בריצה מטורפת לרחוב הסואן. אוטובוס קו 4 שם קץ לייסורי אהבתו שלא מומשה.

(אין כל קשר בין הדמויות והאירועים המופיעים במדור לבין דמויות או אירועים המתרחשים או שהתרחשו במציאות העגומה של חיינו).