האחרון לזהות: המהלך הפלסטיני הוא עובדה מוגמרת, ישראל עוצמת עיניים

המהלך החל הרבה לפני אפריל 2014, נקודת פיצוץ השיחות על הסכם המסגרת בתיווכו של מזכיר המדינה ג׳ון קרי. השיחות ההן היו ממילא רק על ״מסגרת״. ללא תוכן, המהלך מתגלגל כמה שנים במסדרונות האו״ם, ולפלסטינים, על אף גילו של מנהיגם, יש סבלנות. אין להם מה להפסיד, כך צוטטו כאומרים. ממשלת ישראל מתנגדת להצעה, על אף שלא מציעה אופציה אחרת. 

למעשה, ישראל לא מצליחה להבהיר למה היא מתנגדת. הממשלה, כלומר העומד בראשה, נתניהו, מצהיר באמצעות מדיניות מבולבלת כבר שנים שהוא תומך בפתרון שתי המדינות, דורש שזה יהיה באמצעות משא ומתן ולא במהלך חד־צדדי, טומן ראשו בחול לגבי המהלך הרב־צדדי (מדינות העולם) ומתחמק ממשא ומתן ישיר. 
 

ועכשיו יש פה בחירות. אם בוחנים את הציבור הישראלי הרחב בהתאמה למועמדים לכנסת, הרי יש רוב מוצק לפתרון שתי המדינות. הדבר אף עלה בסקרי דעת קהל לאורך השנים. אבל נתמקד במועמדים ובמסרים: אביגדור ליברמן אומר שהוא בעד. כך גם משה כחלון (״אני מהליכוד שמחזיר שטחים״, אמר לאחרונה). יאיר לפיד הודיע שפתרון שתי המדינות הוא צורך קיומי. כך גם העבודה, מרצ והסיעות הערביות. העמדות של ש״ס ויהדות התורה אינן ברורות. ככל הנראה הן נוטות נגד. הבית היהודי מתנגדים, חד וחלק. הליכוד בראשות בנימין נתניהו? מסכימים בדיבורים ומתנגדים במעשים. 
 

שליש מהציבור (כפי הנראה) שולל את פתרון שתי המדינות, בעוד השאר מעוניין בו. אולי שני השלישים מבינים את הסכנה הטמונה לחייהם פה בנסיעה עיוורת לתוך מדינה דו־לאומית. אולי הם חוששים מאוד ממשמעויות סיפוח השטחים, כפי שמציע נפתלי בנט ומבוצע בפועל על ידי נתניהו והליכוד (אם כי ללא הצהרה מפורשת, אבל דה פקטו). 

אם כן, מדוע ההיסטריה העצומה מן המהלך באו״ם? הסיבה לכך נעוצה בעובדה שזהו תהליך שיצא משליטתה של ממשלת ישראל. הממשלה שלנו הפכה לצופה מן הצד. צרפת, בריטניה ומדינות האיחוד האירופי דוהרות קדימה וארה״ב מתלבטת האם לשים את הרגל על הבלם. ואצלנו: שני מנהיגים נוהגים בעיוורון. 

נתניהו וליברמן, הצמד שמנהל את מדיניות החוץ שלנו בשש השנים האחרונות (האחד ברצף, השני עם הפוגה באמצע).

גם אם יוטל וטו במועצת הביטחון של האו״ם, זהו מעצור זמני. התהליך כבר מתגלגל וישראל, בממשלה הנוכחית, בחרה להיות כנהג שקשר לעצמו מטפחת סביב העיניים ונוהג ללא שליטה, כיוון או מצפן.