אם חיתנתם בן או בת, או אם התחתנתם בעצמכם, אתם בטח זוכרים תופעה מכוערת במיוחד בתוך כל האושר של האיחוד המקודש הזה: המחירים. כשמדובר בחתונה עלות כל סעיף מוכפלת, ולפעמים, כשממש אין בושה - נוסף לה אפס. ספקי השירות מעיזים להעלות מחירים באופן כל כך שערורייתי, כי הם יודעים שתשלמו. אתם הרי לא תחסכו על היום שאמור להיות המושלם בחייכם, יעלה כמה שיעלה. אתם תלויים בהם, והם יודעים את זה.

כמה עולות הבחירות לכנסת? תלוי את מי שואלים. משהו בין שניים לשלושה מיליארד שקל. כואב הלב, כי הרי אף אחד לא מבין באמת למה הולכים לבחירות, אבל כמו ביחסים בין בני זוג (ע"ע חתונה) - לפעמים נאמרים דברים ונעשים מעשים שאין להשיב, והשעון כבר סופר את הימים לאחור. 

מדוע הבחירות עולות כל כך הרבה? חוץ מעלויות יום השבתון, שינוע הקלפיות והצבת ועדות קלפי, הבחירות הן כמו חתונה. המחירים מזנקים. מפיקים, אנשי פרסום, קופירייטרים, בתי דפוס, צלמים, מקליטים, טכנאים, מעבדים, שחקנים, מנהלי משרדי יחסי ציבור, כולם מכפילים את דרישות שכרם. למה? כי הם יכולים. כי הפוליטיקאים כל כך מפחדים שלא להיבחר, שהם מוכנים להיכנס לחובות נוראיים (שחלקם ייפלו על המפלגות הנמצאות בגירעונות עוד מהבחירות האחרונות, וחלקם יהפכו לחובות אישיים), רק בכדי לדעת שעשו הכל על מנת להגיע ליום הבוחר ברמה מיטבית. 

מכיוון שגם התחתנתי וגם עבדתי בהמון מערכות בחירות, אני יודעת שהעבודה היא אותה עבודה. הבעיה היא ערכית, מוסרית. אני משקיעה אותו מאמץ בכתיבת ג'ינגל פרסומת ובכתיבת ג'ינגל בחירות, והמאפרת משקיעה אותו מאמץ כשהיא מאפרת מרואיינת לטלוויזיה וכשהיא מאפרת כלה. אז למה להקפיץ את המחיר? באיזה צידוק מוסרי? 

אני קוראת (קריאה שכמובן יבוזו לה) להתנהל ביושר. גם כאן וגם כאן. אבל יש בעיה נוספת: יש לנו נטייה פסיכולוגית דפוקה להעדיף את מה שיקר. זה בא לנו מהטבע, מהזמן שחלקנו היה צייד. בפסיכולוגיה של הצייד, אם החיה רצה מהר והיא קשה להשגה - היא בריאה וראויה לאכילה. נתפוס = נאכל = לא נמות. בניגוד לחיות החולות המשתרכות אחרי העדר, שאותן ניתן לתפוס ולצלות בקלות, אבל להסתכן בפרפור ובייסורי גסיסה מבעיתים. 


לכן, על פי הפסיכולוגיה הזאת, מה שיקר הוא כנראה טוב. אם זה זול - נשאיר אותו בחנות. אז אולי מגיע לנו, באיזשהו מקום, לשלם כל כך הרבה, אבל בכל זאת, אני מציעה לנסות. אם נצליח - נהיה חברה עשירה יותר ומוסרית יותר. נראה לי שווה את הניסיון. 

המרוץ של אנט חאסכייה

אנט חאסכייה היא ערבייה, מוסלמית, גרה בקיבוץ יחיעם, אם לשלושה חיילים. היא רצה בפריימריז (תחזיקו חזק) של הבית היהודי. כן, זה של נפתלי בנט. שמעתי אותה כמה פעמים מדברת, ומשהו בה שבה את לבי. 

הדרישה הבסיסית של אנט היא שנגיד את האמת. "אנחנו ידענו תמיד, מההתחלה, שזו מדינת היהודים. אל תשקרו לנו, אל תדברו איתנו על מדינת כל אזרחיה". כשהיא אומרת את זה היא מתייחסת לשמאל-מרכז, שממשיך לטפטף אפשרות להקמת מדינה פלסטינית ובכך מחזק את הלאומנות הערבית בישראל. אפילו הציעו לה מקום ריאלי משוריין באחת מהמפלגות האלה, אבל היא דבקה בשלה - היא רצה לבית היהודי.

היא רוצה לחזק את אהבת המולדת של הנוער הערבי, את הנאמנות שלו למדינת ישראל. אם תיבחר תפעל להקמת גדנ"ע לנוער הערבי בדיוק לשם כך. היא מקבלת תגובות נוראיות מהשמאל הקיצוני, שלפיהן היא מכרה את נשמתה לשטן. אפילו איחלו לה לעמוד ראשונה בתור לתאי הגזים. 

,אנחנו ידענו תמיד, מההתחלה, שזו מדינת היהודים". חאסכייה. צילום: אנצו גוש, ג'יני

נקודת המפנה, מבחינתה, הייתה באוסלו. הסכם אוסלו, לראייתה, הביא את הטרור ואת ההקצנה. קשה לה ולילדיה להתערות בציבור הישראלי בגלל הפחד המוצדק מהערבים,שנציגיהם בכנסת הם טיבי וזועבי. "זה האינטרס שלכם לבחור בי כנציגת הערבים", היא אומרת. 

מה עומד בבסיס הטענה שלה? תפיסת עולם שאומרת שעדיף לערבי לחיות תחת שלטון יהודי-ישראלי מאשר בסוריה או במדינת פלסטין, אם תקום. כמו הדרוזים, שמצבם השתפר פלאים ברגע שהצהירו על נאמנותם למדינה, כך גם הציבור הערבי-ישראלי, שהסקרים מראים שרובו תומך במדינת ישראל, יכול להגיע לשיפור משמעותי בחייו. 

נכון, יש מה לשפר, הרבה מאוד מה לשפר, וזה מה שבכוונתה לעשות. אבל הדרישה לשיפור חייבת לבוא מתוך נאמנות למדינה. כי לא ייתכן שמצד אחד הערבים ידרשו חינוך יותר טוב, תשתיות משופרות ושוויון, ומצד שני יצהירו שהם רוצים להקים במרחב את "פלסטין הגדולה" מחיפה ועד אילת. זה לא עובד ככה.