בנימין נתניהו התיישב בשורה הראשונה של מטוס ישראייר מצד ימין. לא תתפסו אותו בימים אלה חושב אפילו לרגע על הנתיב השמאלי, הוא מרוכז בבחירות ובהחזרת קהל המצביעים המסורתי. שלושה מושבים רגילים, המקום היחיד כמעט במטוס שאפשר לפשוט בו רגליים. הטיסה לרומא הייתה קצרה, עניינית וכואבת. זו הייתה נסיעת ביזנס בתנאים של מחלקת תיירים. המטוס מעוצב לטיסות הלואו-קוסט של ישראייר, ונתניהו יכול היה לשמוע בדרך לשדה התעופה את הפרסומות של משרד התחבורה על השמיים הפתוחים. מי שרוצה בזול נאלץ להתפשר. מי שלא מוכן לתת משהו, מקבל את המינימום האפשרי. זה בדיוק מה שנתניהו קיבל בנסיעה לאירופה, גם בטיסה וגם בפגישות המדיניות שערך.


במטוס הונח לפניו כיסא עץ מתקפל, ונתניהו מתח את רגליו עליו כשהתעמק בספרים שהביא איתו: משה מנדלסון - מתוך סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי מאת עמנואל פיינר, וספר תלמוד של הרב שטיינזלץ. הוא אומנם לא יכול היה להתרווח, אבל אף אחד לא יכול לכתוב עליו עוד דבר בלע על נהנתנות יתר. להפך. אגב, דווקא עכשיו, לפני הבחירות, זה המקום לציין שבעיני, ראש ממשלה צריך לנסוע בנוחות מרבית, בלי להתקמצן ובלי צרות עין צינית. זה דורש בגרות חברתית ומידתיות שלטונית. עבודתו חשובה מכדי שתופרע בשטויות כאלה, אבל אני יודע שאני במיעוט מזהיר.
נתניהו הגיע לאיטליה לכמה שעות. ראש ממשלת איטליה, מתאו רנצי, הבין שהוא נפגש עם נתניהו על הדרך, כי עמיתו הישראלי קפץ לרומא לפגישה עם ג'ון

קרי, שר החוץ של ארה"ב. מצד אחד, רנצי העמיד לרשות נתניהו, לכמה שעות, את וילה מדאמה, בית האירוח המרשים שניצב על גבעה הצופה לרומא. הוא קיבל את נתניהו בתרועת תזמורת ולחיצת יד, וזהו. הוא נמנע מלעמוד לצדו ולמסור הצהרות מנומסות; הוא נמנע מהפגנת ידידות מזויפת שבין מנהיגים, שכוללת טפיחה על השכם ואמירות כמו "טוב לראות אותך כאן", ו"מזמן לא התראינו, ידידי", וכל השקרים הדיפלומטיים שמאותתים על קשרי חוץ איתנים.

הסיבה ברורה ומובנת: יש בישראל בחירות, והאיטלקים לא רצו להיראות כמי שמתערבים בהן. אבל אם לתאר את הרושם שלי במדויק, שמבוסס על המסר שקיבלו כמה עיתונאים איטלקים מראש הממשלה שלהם, הוא בעיקר לא רצה להיראות בשום דרך כמי שמסייע לנתניהו. הוא עשה את המינימום ההכרחי וקיים פגישה טובה ועניינית, ולא מעבר לכך. זה המחיר של קמצנות מדינית.
 
נתניהו וראש ממשלת איטליה מתאו רנצי, השבוע ברומא. בתרועת תזמורת ולחיצת יד, וזהו צילום: רויטרס

נתניהו נתפס בדיוק כך: קפוץ יד, עצי וקפדן, שחילוץ מחווה או ויתור ממנו הוא משימה בלתי אפשרית. בארץ זה יתרון. הנה המסר לבוחריו: אני עומד זקוף אל מול כולם ולא נותן להם כלום. באירופה זה מגונה, מעצבן ומשמש כעילה לצעדי נגד. 

הביקור אצל רנצי היה נופש חמישה כוכבים לעומת מה שמקבל נתניהו משאר מדינות אירופה. לונדון לא מחכה לו, מרקל לא מאמינה לו, וצרפת היא חבלנית סדרתית בתחום המדיני. השיחה הקשה שקיים נתניהו לפני כשבוע עם נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, נגעה בדיוק בתחושה שלו שצרפת מציעה הצעות פופוליסטיות, מופקרות וזולות, שכל מטרתן הישג פוליטי מפוקפק בבית. נתניהו צודק.

בחינה של שני העשורים האחרונים שערך ידידי העיתונאי ספי הנדלר, ד"ר לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, מראה שמאז הסכם השלום עם מצרים כל ההסכמים מסתיימים תמיד בקול נפיחה דקה. כל הצעות סרקוזי, יוזמות הולנד ומבצעי עזה לדורותיהם נגמרו תמיד בלא כלום. אפס ביחסי חוץ. גורמים אמריקאיים, לא חסידים מושבעים של נתניהו, מסתייגים גם הם מהפעלתנות הצרפתית. כמה מהם טענו כי נראה ששר החוץ הצרפתי, לורן פביוס, פועל יותר כדי ליצור לעצמו מעמד כלשהו מאשר למען כל דבר אחר.
נתניהו צודק בעוד עניין: האירופים צבועים. שימו לב איך בצירוף מקרים אומלל, בתוך יממה, הם עסקו אך ורק בכיבוש הישראלי בשטחים. בכינוס מדינות אמנת ז'נווה ספגנו גינוי; הפרלמנט האירופי הכיר בזכות הפלסטינית למדינה, אומנם כתוצאה של מו"מ, אבל מי מקשיב לפרטים; ובית הדין האירופי, בגלל תקלה טכנית, הוציא את חמאס מרשימת ארגוני הטרור, אף על פי שהוא יוכנס אליה מיד שוב. 

באותו שבוע פליט איראני חטף בני ערובה בסידני, והטאליבן רצח 150 תלמידים בבית ספר בפקיסטן. אירופה מנותקת. אסד ממשיך לרצוח את בני עמו, העולם הערבי מתפרק ונסחף לאלימות רצחנית, ואירופה לכאורה עוסקת בבעיה הכי קשה שיכולה להיות: הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הבעיה היא שנאומי תוכחה ציוניים, אפילו כאלה שמגייסים את השואה כהוכחה, לא הוכחו ככלי מדיני יעיל לשינוי המציאות. ארה"ב מבינה את הבעיה. קרי זימן את נתניהו לפגישה בדיוק כדי לשמוע ממנו מה אפשר לעשות. אגב, כמו רנצי גם קרי עשה כל שביכולתו כדי לחמוק מסיקור תקשורתי. אנשי לשכת ראש הממשלה דווקא רצו לארגן הזדמנות צילום עם הכתבים הישראלים. הם אמרו שיש מצב שנתניהו מגיע לפגישה היישר משדה התעופה בשיירה ואז העיתונאים מגיעים איתו. האמריקאים הקשיבו בנימוס ואמרו: לא. מצדנו שהעיתונאים יישארו במיניבוס. הם אפשרו רק צילום רשמי קצר.

מצד אחד, קרי לא רצה להיראות ידידותי מדי, בעיקר לפני הפגישות עם האירופים, הפלסטינים והערבים, ומצד שני, הוא חשש מזובור תקשורתי מצד נתניהו. הוא ראה בעיני רוחו את נתניהו מטיף לו על רומא וירושלים, על הזכות ההיסטורית הקדושה על הארץ, כפי שעשה לברק אובמה בבית הלבן, עם נאום על קווי 67'. לא תודה, הוא אמר, עדיף להימנע. 

ארה"ב נקלעה למצר גם בגלל המסר הכפול שיוצא מוושינגטון. גורם מדיני ישראלי בכיר נשבע שאנשי אובמה אותתו לצרפתים בקריצה שהם עשויים לתמוך ביוזמה במועצת הביטחון. גורם אמריקאי אחר אמר שזה פשוט לא נכון. כך או כך, במקום לאותת באופן ברור שכל יוזמה מדינית במועצת הביטחון היא תרגיל מדיני מסוכן, האמריקאים שקלו, הקשיבו, ובסוף נגררו לרגע הזה שבו הם כמעט חייבים להטיל וטו.

יש מי שאומר שהם החליטו מראש לבלום, אך נהנו לראות את נתניהו מזיע. יש מי שאומר שהם בעצמם כבר מזיעים, ומשלמים מחיר מיותר על וטו נוסף על החלטה, שהיא ב-90 אחוז מה שהם באמת חושבים. לא נעים.
 
לא רצה להיראות ידידותי מדי. מזכיר המדינה קרי. צילום: רויטרס 
 
צריך להבין מה הבעיה המרכזית של המהלכים נגד ישראל. יש הבנה רבה לעמדת הפלסטינים, שאין תקווה לשום מהלך מדיני רציני עם נתניהו. שאין להם ברירה. שאין להם מה להפסיד, ולכן צריך ללחוץ על ישראל. הלחץ הזה מתחבר לתיאוריית האונס של השמאל הישראלי (אם להיות פוליטיקלי קורקט - מעשה מגונה בכפייה), שישראל לעולם לא תבחר מרצונה להקים מדינה פלסטינית ולפנות שטחים והתנחלויות, ולכן יש לאנוס אותה ולהכריח אותה לעשות
כן למען טובתה שלה. 

שמעתי אדם שמאלני, עורך לשעבר של עיתון ישראלי, אומר זאת במפורש לאחד ממעצבי מדיניות החוץ של ארה"ב. ביום חמישי, במפגש עם כתבים זרים, אמר נתניהו שהשלום אפשרי רק כשישראל חזקה ולא מוחלשת. שפתרון כופים רק על מי שחלש. הבחירות סיבכו את המצב: כי עכשיו מה שנראה היה כאיתות קטן של פתרון כפוי, עשוי להפוך לסוג של משאל עם בישראל באמצעות הבחירות.

תתארו לעצמכם שמועצת הביטחון של האו"ם תקבל נוסח מרוכך יותר, או אפילו ארצות הברית, ברוח שינוי מדיניות החוץ מול קובה, תפרסם את מה שאובמה באמת מאמין בו - הנוסחה לשלום במזרח התיכון שכוללת הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67', חילופי שטחים סמליים, חלוקת ירושלים והבקעה, פינוי כל ההתנחלויות שמחוץ לגדר, מלבד גושי ההתיישבות, ופתרון בעיית הפליטים. נתניהו יגיד לא, בנט יבקש מאובמה להתנצל, הרצוג ולבני יגמגמו שאפשר לקבל זאת כנוסחה הנתונה למו"מ, וזהבה גלאון תאמץ בחום. אזרחי ישראל ילכו לקלפיות והימין יגבר. 


יגמגמו. לבני והרצוג. צילום: אלוני מור

התוצאה תהיה שהעם בישראל דחה את הצעת השלום של אובמה ואמריקה. זה יהיה רע לישראל. זה יהיה רע לפלסטינים. זה יהיה רע גם לסיכוי הקטנטן של אובמה לעשות משהו אחרי הבחירות כאן.
אז לסיכום: האירופים צבועים ומנותקים, הפלסטינים סרבניים ועקשניים והאמריקאים מסובכים וחסרי דמיון ומעוף. יופי. אלה החיים. השאלה היחידה היא: מה איתנו? הרי הבנו מה לא, אז מה כן? זה מה ששאל קרי את נתניהו. זה מה שאנחנו שואלים את ראש הממשלה כבר כמה שנים. התשובה עמומה ומתחילה תמיד בלא. לא רוצה לשלוט עליהם. לא רוצה לפנות. לא רוצה לוותר על הביטחון. ומה כן? זאת השאלה שיש לשאול ולתבוע מכל המועמדים: מה כן? מה אתה מציע לעשות, מה התוכנית שלך למצב המורכב, לסרבנות הפלסטינית ולהידרדרות באזור. מה היוזמה שתנקוט אחרי הבחירות?

כי הביקורת הנכונה מצד כל השותפים לשעבר של נתניהו היא פשוטה: זה המחיר של היעדר יוזמה. שרון אמר בציניות: או שאתה יוזם או שאתה נגרר כמו סחבה בשוק. נתניהו מעקם את הפרצוף כשאומרים לו את זה. מבחינתו ההתנתקות היא הוכחה שיוזמה היא לפעמים הרסנית, שאתה גם יוזם וגם נגרר כמו סמרטוט בשוק של עזה. זה ויכוח לגיטימי ומוטב שיתקיים לפני הבחירות. זה יעזור לאזרחים להחליט אולי אם שווה להגיע לקלפי.

הכותב הוא הכתב והפרשן המדיני של חדשות ערוץ 2