בישראל ובפינלנד ממתינים לתשובת מדינות ערב בעניין ההצעה לכנס עוד סבב שיחות, שידון באפשרות לכונן ועידה אזורית לפירוז המזרח התיכון מכלי נשק להשמדה המונית (WMD). 

הזמן אוזל - זה צריך לקרות עד אפריל 2015. הסיכויים קלושים. ישראל נתנה את הסכמתה לעוד סבב שיחות כבר בספטמבר, אך תשובת מדינות ערב ואיראן מבוששת להגיע. אם ייצא לבסוף לפועל, יהיה זה סבב השיחות השישי בין ישראל למדינות ערב ולאיראן. חמשת הסבבים הקודמים התקיימו בשווייץ תחת מעטה כבד של חשאיות ואיפול, אף שכמה פרטים מהם דלפו לתקשורת בישראל ובעולם.

חלק מהמפגשים לא נעדרו רגעים פיקנטיים, אך רובם התאפיינו בשיחות רציניות ובהקשבה של כל המעורבים בדיונים. גם אם הפערים בעמדות לא הצטמצמו וכנראה שגם לא יגושרו, עצם העובדה שנציגים של ישראל, איראן, ערב הסעודית ומדינות ערביות נוספות הסכימו להיפגש סביב שולחן אחד ולשמוע זה את זה, הוא בהחלט הישג שלא ניתן לבטלו במשיכת כתף.

כדי להבין במה מדובר צריך לחזור ל-2010 , ואולי בעצם ל-1968. אז, לפני 46 שנים, החל תהליך שנמשך שנתיים ובסופו נחתמה ואושררה "האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני (NPT)". לפי פרסומים זרים, בידי ישראל כבר היה נשק גרעיני, שיוצר והורכב ככל הנראה בכור הגרעיני בדימונה. עוד קודם לכן, בתקופת נשיאותו של ג'ון קנדי ויורשו לינדון ג'ונסון, הפעילה ארה"ב לחצים כבדים על ממשלות בן-גוריון ולוי אשכול להימנע מייצור נשק גרעיני ולהצטרף
לאמנה. ישראל יצרה מראית עין של נכונות, אך בסופו של דבר לא עשתה זאת, בדיוק כמו הודו ופקיסטן. ההבדל הוא שישראל אימצה את מדיניות ה"עמימות", שלפיה היא אינה מאשרת אך גם אינה מכחישה כי יש לה נשק גרעיני. הודו ופקיסטן לעומתה הודו בכך והכריזו כי ביצעו ניסויים גרעיניים.


ה-NPT קובעת כי המדינות החברות באמנה "מסכימות שלעולם לא ירכשו נשק גרעיני", ובתמורה ישותפו על ידי המעצמות הגרעיניות בכל הידע והטכנולוגיה הגרעינית שמיועדים למטרות אזרחיות.

האמת היא שהאמנה היא חיה מוזרה. עם כניסתה לתוקף לאחר האשרור ב-1970 היא יצרה למעשה שלושה סוגי מדינות. הסוג הראשון הוא המדינות שיש להן מונופול על הנשק הגרעיני - חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון שלהן זכות וטו - ארצות הברית, ברית המועצות (רוסיה כיורשתה), בריטניה, צרפת וסין. להן מותר להחזיק, לפתח ולייצר נשק גרעיני. 

עם הסוג השני נמנות המדינות שלא הצטרפו לאמנה - כאמור ישראל, הודו ופקיסטן - או כאלה שפרשו ממנה כמו קוריאה הצפונית, שהצהירו שיש להן נשק כזה או שהכל סבורים שיש להן כזה. עם הסוג השלישי נמנות כל שאר 185 המדינות שהצטרפו לאמנה ואשררו אותה וקיבלו עליה את מרותה. עמן נמנות איראן, שלפי המידע המודיעיני ודוחות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שמתפקדת כמעין שוטר ושומר הסף מפני הפצת נשק גרעיני בעולם, מנסה לפתח בחשאי נשק גרעיני. באותה קבוצה נמנות גם מדינות כמו עיראק, סוריה או לוב, שניסו לפתח בחשאי נשק גרעיני, עד שנתפסו בקלקלתן ופורקו מתוכניתן בהסכמה (לוב) או בפעולה צבאית (עיראק וסוריה על ידי חיל האוויר הישראלי).


לטענת סבא"א, איראן מנסה לפתח נשק גרעיני. הפגנת כוח של המשטר בטהרן. צילום: רויטרס

עקב כך ומשום שההצטרפות לאמנה, כמו שאר האמנות הבינלאומיות, היא וולונטרית, ה-NPT יוצרת מצב חוקי אנומלי. הקהילה הבינלאומית מציקה לאיראן בדרישותיה לחשוף את כל האמת על תוכנית הגרעין שלה, בעיקר על "הממדים הצבאיים" שבה, אך מניחה לישראל.

הפרויקט הפיני

עם אשרור האמנה נקבע כי היא תהיה בתוקף ל-25 שנים ובתום תקופה זו תכונס "ועדת סקר" (REVIEW CONFERENCE) לדון באפשרות להכניס שינויים, ובהם הרעיון המקורי בייסוד האמנה: שיש לחתור גם להתפרקות חמש חברות המונופול מנשקן הגרעיני. וכך כונסו מאז 1995 ארבע ועדות סקר אך ללא התקדמות של ממש. בוועידות אלה משתתפות רק חברות האמנה. ישראל לפיכך אינה משתתפת בהן, אף שהיא עוקבת אחר הדיונים ומקבלת עדכונים בזמן אמת מידידותיה ובראשן ארצות הברית.

בכל ועדות הסקר העלו מדינות ערב, ובראשן מצרים, את הדרישה לכונן במזרח התיכון אזור חופשי מנשק גרעיני, שפירושו המעשי הוא פירוק ישראל מהנשק הגרעיני שנטען שיש לה. עמדתן נדחתה, אך בוועדת הסקר של 2010 שהתכנסה בניו יורק נפל דבר: גם ארצות הברית, הפטרונית הגדולה של ישראל שהדפה תמיד את הדרישות, הצטרפה הפעם - משיקולים גלובליים שונים שלא נגעו כלל לישראל - להחלטה שהתקבלה. בוועדה הוטל על פינלנד לבוא בדברים עם כל הצדדים הנוגעים בדבר ולנסות להגיע להסכמה על כינוס ועידה לפירוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית עד 2012. אך גם בהחלטה זו היה הישג מסוים למדיניות הישראלית: מכיוון שישראל אינה חברה ב-NPT , נקבע כי הדיונים יורחבו מכינון מזרח תיכון חופשי מנשק גרעיני לשיחות לא מחייבות על כינון מזרח תיכון חופשי מכל סוג נשק להשמדה המונית - כימי, ביולוגי וגרעיני.

ניהול המו"מ הוטל על הדיפלומט הפיני יאקו לאייאבה, שפתח במגעים עם מדינות האזור כדי לקדם את רעיון הפירוז במזרח התיכון. במשרד החוץ, בוועדה לאנרגיה אטומית (וא"א) ובמועצה לביטחון לאומי (מל"ל) היה ויכוח אם בכלל להיענות להצעה. עקב כך לא הצליח לאייאבה לעמוד בלוח הזמנים שנקבע. בסופו של דבר, ידם של המצדדים בישראל בעצם ההשתתפות, בלי לוותר על העמדות העקרוניות, הייתה על העליונה. דעתם התקבלה על פני זו של "דובוני לא-לא", שגרסו כי על ישראל לא להשתתף בדיונים כלל. ולכן רק בתחילת 2013 החלו המגעים, שהובילו עד כה כאמור לחמישה מפגשים שנערכו במשך תשעה חודשים, בין אוקטובר 2013 ליולי 2014.

כדי להתרחק מעיני התקשורת ולנסות לשמור על חשאיות מרבית התקיימו שלושת הסבבים הראשונים בכפר קטן ליד ז'נווה, גיון. שני האחרונים התקיימו בז'נווה עצמה. בראש המשלחת הישראלית לשיחות עומד ג'רמי יששכרוף, דיפלומט ותיק ומיומן שמשמש כיום משנה למנכ"ל משרד החוץ. לצדו משתתפים גם שני נציגים זוטרים של וא"א ומל"ל. ההחלטה שבראש המשלחת יעמוד איש משרד החוץ ולא נציג וא"א הייתה מכוונת. היא נועדה להבהיר כי עמדת ישראל היא שהשיחות הן על מגוון נושאים של פירוז מנשק של השמדה המונית, כולל אמצעי השיגור שלהם.

לעומת יששכרוף, שנחשב לפקיד בכיר על פי כל קנה מידה, הסתפקו מדינות ערב לרוב בשיגור נציגים זוטרים. לא אחת היו אלה דיפלומטים בדרגה נמוכה של מזכיר ראשון או שני מהשגרירויות בשווייץ. במפגש הראשון השתתפו נציגים של 12 מדינות. במפגש השני כבר הגיעו 17 נציגים ממדינות ערביות, בהן מצרים, ערב הסעודית, עיראק, לבנון, ירדן, איחוד האמירויות, כוויית, מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. אחר כך הצטמצם מספר הנציגים הערביים. באחד המפגשים
נכח בדיון, אם כי לא נטל את רשות הדיבור, דיפלומט זוטר של איראן.


יששכרוף. לעומת ישראל, מדינות ערב הסתפקו בנציגים בדרג זוטר. צילום: עומר מירון, וואלה חדשות

האתנחתא בדיונים אירעה במפגש הרביעי. בכניסתם למפגש הופתעו חברי משלחת ישראל למצוא שומרי סף במדי האו"ם, ובאולם הדיונים ניצב בגאווה דגל
האו"ם. יששכרוף הודיע כי ישראל לא תשתתף בפגישה אלא אם כן יסולק הדגל ושומרי האו"ם יצאו מהמקום. האולטימטום עשה את שלו. הדגל נאסף והשומרים עזבו. הסיבה לכך היא שישראל מגדירה את השיחות כ"לא רשמיות" וללא חסות של אף ארגון, בוודאי לא של האו"ם. "אנו רוצים שיחות ישירות, מגע ישיר עם מדינות האזור", הגדיר זאת מקור ישראלי. 

השלום והאטום

העמדה הישראלית באשר לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני ברורה, חד-משמעית ולא השתנתה: ישראל סבורה כי הדיון צריך להיות סופו של תהליך ההידברות. ראשית, אומרים נציגי ישראל, על כל מדינות האזור לחתום עם ישראל על הסכמי שלום. במסגרתם ייקבעו הסדרי ביטחון. כחלק מאותם הסדרים יידונו גם סוגיות שעניינן כל סוגי הנשק להשמדה המונית, כמו נשק ביולוגי ובעיקר כימי. נציגי ישראל מדגישים את העובדה כי לא רק שלחלק ממדינות ערב היה ואולי עדיין יש נשק כימי, אלא שחלקן אף השתמש בו. 

למעשה, המקום היחיד שבו נעשה שימוש בנשק כימי מאז מלחמת העולם השנייה הוא שדות הקרב במזרח התיכון. מצרים בראשות נאצר עשתה זאת בשנות ה-60, במלחמת האזרחים בתימן. עיראק בהנהגת סדאם חוסיין הפעילה נשק כימי בשנות ה-80 במלחמה עם איראן. באותה מלחמה עקובה מדם לא רק חיילים איראנים הופצצו בחזית בנשק זה אלא גם אזרחי עיראק - התושבים הכורדים בעיירה חלבצ'ה - שנפגעו מהפצצת חיל האוויר העיראקי. זו הייתה נקמתו של חוסיין על תמיכתם באיראן, לטענתו.

וכמובן, השימוש שעשה משטרו של בשאר אסד בנשק כימי במלחמת האזרחים בסוריה, שעוד שלושה חודשים ימלאו לה ארבע שנים וסיומה לא נראה באופק. אגב, אף שסוריה הצטרפה לאמנת הנשק הכימי (CWC) והתפרקה ממנו כדי להימנע מתקיפה אמריקאית, ממשיך צבא אסד להפציץ אזרחים בחומרים כימיים כמו כלורין. באמנה נגד נשק כימי יש רשימה של חומרים אסורים. כלורין, שמותר לשימוש אזרחי, אינו אחד מהם. ברור שהאמנה אוסרת להשתמש בשום חומר כימי כנשק, אך אסד ממשיך לצפצף על העולם.


פקחים בינלאומיים מחפשים אחר נשק כימי בסוריה. צילום: בסוריה

יתר על כן, בקהילת המודיעין של ישראל הצטבר מידע שמעיד כי אפשר שצבא אסד משתמש גם בגז עצבים מסוג סרין, שככל הנראה הצליח להסתיר מעיני הפקחים הבינלאומיים שפרקו אותו מנשקו הכימי, והותיר בידיו מה שמוגדר "כמות שיורית". גם בדיווחים בשנה האחרונה על מלחמת האזרחים בלוב התעורר חשד, שלא אומת, כי קבוצות מסוימות השתמשו בנשק כימי בכמויות קטנות. מדובר ככל הנראה בחומרים כימיים שהוסתרו במדינה גם לאחר שמשטרו של קדאפי הסכים ב-2004 - ליתר דיוק אולץ על ידי ארצות הברית ובריטניה - להתפרק מנשקו הכימי ולוותר על תוכנית הגרעין שלו.

"זו המציאות המזרח תיכונית", אומרים גורמים בישראל, "שימוש בנשק כימי נגד אזרחים, חתירה לפחות בשלב זה של איראן להשיג נשק גרעיני, וכל זאת תוך סירוב של איראן וארגוני טרור כמו חיזבאללה וחמאס להכיר בזכות הקיום של ישראל, ובלי הסכמי שלום בין רוב מדינות ערב לישראל". 

טענות הנגד כלפי גישת ישראל בשיחות הפירוז מגוונות. ראשית, ב-CWC סבורים כי ישראל מחזיקה במלאי מסוים של נשק כימי. ישראל חתמה על האמנה ב־ 1993 , בתקופת ממשלת רבין, אך לא אשררה אותה ומסרבת לעשות זאת. עקב כך גם מצרים מסרבת לאשרר את האמנה.

בנוסף טוענים נציגים ערביים, כפי ששמעתי לאחרונה בכינוס בינלאומי גם מפי טארק מוחמד אל-סעיד יוסוף, דיפלומט מצרי המשרת בוינה (בעבר שירת בשגרירות מצרים בתל אביב), כי ממשלת ישראל אינה מעוניינת בהסדר שלום עם הפלסטינים משום שאינה מוכנה לשלם את המחיר של פינוי ההתנחלויות. לדבריו, בהיעדר הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית, לא יסכימו מדינות ערב להצטרף למצרים ולירדן ולכונן שלום עם ישראל.

השיחות על פירוז המזרח התיכון מזכירות את הוויכוח על מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. הערבים, בעיקר מצרים, מעוניינים שישראל תתפרק מנשקה הגרעיני. ישראל לעומת זאת דורשת קודם כל שיעשו עמה שלום, יכוננו סידורי ביטחון, יתפרקו מנשק כימי וביולוגי, וגם מהטילים שיכולים לשאת אותם, ורק בסוף תסכים ישראל לדבר על ענייני הגרעין. בקיצור, חזון אחרית הימים. חלומות באספמיה. זה לא יקרה, גם אם בכל זאת איכשהו יצליח לאייאבה לכנס את הצדדים לעוד מפגש - שישי במספר. 

באפריל-מאי 2015 שוב תתכנס בניו יורק ועדת הסקר של ה-NPT , ולאייאבה ידווח לה שהצליח לקיים חמישה או שישה סבבי שיחות עם הצדדים, אך נכשל במשימה שהוטלה עליו. בישראל מקווים שעצם העובדה שהפגינה גמישות בנכונותה להשתתף במגעים ולשחק את המשחק הדיפלומטי תעמוד לזכותה, והקהילה הבינלאומית תניח לה לנפשה בסוגיית הנשק הגרעיני, שהכל בעולם סבורים כי יש לה. 