במגמה מעורבת

סקר פאנלס פוליטיקס שנערך השבוע עבור "מעריב־סופהשבוע" מכיל שתי בשורות מבחינתו של בנימין נתניהו. אחת טובה, השנייה רעה. הבשורה הטובה היא שנתניהו הצליח לעצור את הסחף השלילי במדדים האישיים שלו. המספרים עדיין שליליים ומסוכנים מבחינתו, אבל המגמה התהפכה וכרגע הוא משתפר, ולא מידרדר. לפני שבועיים ענו 60% שאינם רוצים לראות אותו ראש ממשלה קדנציה נוספת. לפני שבוע המספר הזה עלה ל־ 66% , מגמה מדאיגה של אובדן 10% תמיכה בשבוע. השבוע "רק" 58% מהנשאלים לא רוצים לראות את ביבי בתפקיד פעם נוספת. שינוי כיוון בסיטואציה כזו הוא מבצע לא קל. ולכן, ברמה האישית, זה היה שבוע לא רע לנתניהו.

הבשורה הרעה היא שגם כעת ממשיכים הרצוג ולבני להוביל. נתניהו עלה מנדט (מ־ 20 ל־ 21 ), בולי (בוז'י־לבני) ירדו מנדט (מ־ 24 ל־ 23 ), אבל זו עדיין התמונה. את צמצום הפער יש לייחס להופעה הבעייתית של לבני ב"מצב האומה", שבוודאי הניעה כמה ממאוכזבי נתניהו בחזרה לזרועותיו, ולשובו של הנושא המדיני־ביטחוני אלסדר היום, עם הבליץ האירופי, ההצעה הפלסטינית והוצאת חמאס מרשימת ארגוני הטרור באירופה.

לעולם יוכל נתניהו לסמוך על הגויים שייחלצו להצילו. הפלסטינים מומחים במבצעים כאלה מאז ומעולם. הם לעולם לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות ולהנציח את שלטון הימין בישראל. גם האירופים יפי הנפש ואניני הטעם משתדלים לעשות תמיד את הדבר הכי פחות נכון בזמן הכי פחות נכון כדי לירות לעצמם ברגל. הרי הם למדו מהטובים ביותר (האמריקאים, כמובן).

מה עוד מלמד אותנו הסקר? החיבור בין משה כחלון ליאיר לפיד אכן מניב תוצאה יפה (22 מנדטים), אם כי לא מדהימה. יצחק הרצוג ממשיך להיות מועדפם של כל אלה שלא מעוניינים בנתניהו, אם כי בירידה די חדה משבוע שעבר (ירד מ־ 35% ל־ 28% ). כל היתר אחריו, בהפרש גדול. הניסיון של הליכוד להפוך את אביגדור ליברמן לשמאלן נדון לכישלון. מחצית מהנשאלים (48%) רואים בליברמן איש ימין מובהק, 22% מהנשאלים רואים בו איש מרכז־ימין, 9% רואים בו איש מרכז, 8% רואים בו איש מרכז־שמאל ו־ 6% רואים בו איש שמאל. מעניין מי בציבור הישראלי חושב שליברמן שמאלן.

השאלה המסקרנת של השבוע נשאלה בעניין התבטאויותיה של לבני ב"מצב האומה". 42% מהנשאלים השיבו כי ההופעה הקטינה את הסיכוי שיצביעו עבורה. רק 6% אמרו שההופעה תגדיל את הסיכוי שיצביעו עבור לבני והרצוג. נדמה לי שיש כאן אי אמון בוטה ומוחלט באותה הופעה, שהייתה מוצלחת מאוד מבחינת ההומור, יכולת השליפה, הקלילות והספורטיביות, אבל אומללה לגמרי ברמה הפוליטית.

לעומת ההופעה של לבני, הרי שהסרטון של נפתלי בנט ("לא מתנצל") לא ישפיע באופן מהותי על דפוסי הצבעה. נדמה לי שבשבועות הקרובים נוצף סרטונים, הופעות, פוסטים ופרובוקציות שישטפו את הרשת. נדמה לי שכל מי שמייחסים כוח מאגי לרשת האינטרנט ולמה שמכונה "ניו־מדיה" צריכים להירגע, לאור ההשפעה העצומה שיש לתוכנית טלוויזיה בפריים־טיים של ערוץ 2, אל מול סרטון אינטרנט ויראלי. העתיד שייך לניו־מדיה, זה ברור, אבל ההווה עדיין מורכב.

 

 

הלאה: הידרדרות היחסים בין ישראל לארה"ב תשפיע על דפוסי הצבעתם של 28% מהישראלים. זה גבוה או נמוך? הכל יחסי. לדעתי, אם היינו שואלים שאלה כזו לפני עשור, המספר היה גבוה בהרבה. אבל מדובר, עדיין, בכשלושה ישראלים מתוך עשרה. לא מספר שכדאי לזלזל בו. אגב, האחריות להידרדרות ביחסים מתחלקת (לא שווה בשווה) בין נתניהו לאובמה. 39% מאשימים את אובמה, 29% את נתניהו. נכון, ביבי מנצח כאן את אובמה, אבל ביבי לא מתמודד בבחירות נגד אובמה. מולו ניצבים כאלה שהיחסים שלהם עם ארה"ב טובים מהיחסים שלו: ליברמן, הרצוג, לבני, לפיד. אחוז ההצבעה המדווח בסקר הזה גבוה, אולי אפילו גבוה מאוד. 72% ילכו להצביע בוודאות, שזה כבר גבוה בכ־ 5% מאחוז ההצבעה בפעם הקודמת. עוד 17% כנראה יצביעו. ביחד, שני המספרים האלה מנפקים תקווה לגאווה.

הגענו למנדטים. במצב הקיים, ניצחון דחוק להרצוג ולבני. יחד עם לפיד, כחלון וליברמן, הם מגיעים ל־ 51 מנדטים. כדי להקים ממשלה הם חייבים את החרדים. אני מניח שהחרדים יהיו על המדף בבחירות הבאות. האם יסכימו לשבת בממשלה אחת עם לפיד מוחלש? כנראה שכן. ומה עם ליברמן? כנ"ל.

הקרע בין ליברמן לח"כ יעקב ליצמן, מספר 1 ביהדות התורה, נמצא בשלבי איחוי. לפני שבועיים ערך ליצמן ביקור תנחומים אצל ליברמן בנוקדים, והם גם שוחחו מעט. מלחמת העולם שפרצה בין השניים לאחר הבחירות לראשות עיריית ירושלים מתפוגגת לאיטה. הגיוני להעריך שעד 17 במרץ תוכרז הפסקת אש, ואולי יהיה אפילו שלום קר. כל אלה אינם בגדר חדשות טובות לנתניהו.

אגב, על פי הסקר הנוכחי גם נתניהו יכול להקים קואליציה. הוא, בנט, ליברמן וכחלון זה 55 מנדטים. 

החרדים מצטרפים ויש ממשלה. השאלה היא, על מי יטיל הנשיא את מלאכת הרכבת הממשלה? נתניהו ממש לא רוצה להיות בידיים של ראובן ריבלין, ועוד במצב שהוא לא המפלגה הגדולה ביותר. ועוד לא דיברנו על הציר כחלון־ליברמן, שחיבתם לנתניהו מזכירה את חיבתו אליהם, ועל החרדים, שהיו שמחים להעניש את נתניהו (אם כי לא יסכימו לשבת בחוץ בשביל זה).

ועוד לא דיברנו על פוטנציאל האיחודים הפוליטיים הנוספים. האיחוד בין לפיד לכחלון, שנמצא עדיין בשלבים וירטואליים, מפתה מאוד אלקטורלית. 22 מנדטים זה הרבה. הסיכוי של השניים, סמל הבורגנות וגיבור הפריפריה, הנסיך הלבן והפועל השחור, להיות הסוס השחור של הבחירות הללו, נראה גדול. לפיד הציג את נתוני קבוצות המיקוד שלו בפני כחלון בפגישתם האחרונה (הם נפגשו יותר מפעם אחת בעבר). כחלון מהסס. תחושת הבטן שלו אינה טובה, אף על פי שגם הסקרים שהוא עורך מראים תוצאות דומות. ההימור כאן הוא על כל הקופה. אי אפשר יהיה לחזור ממנו.

אני מעריך שהאיחוד הזה יקרה רק במעלה הדרך ורק אם יוכח, בסדרה ארוכה של סקרים עוקבים, שהתשומה האלקטורלית של המהלך משמעותית ומביאה את השניים, משה ויאיר, לטווח נגיעה בלשכת ראש הממשלה. אגב, אמרו משה לפני יאיר. אין מצב אחר. כחלון לא יוותר על היותו מספר 1 בכל רשימה שהיא. לפיד, חבול מהשנתיים האחרונות, יהיה זה שיצטרך להקטין את האגו. נדמה לי שהוא מסוגל לכך.

3. באמת, דיסקין? 

בואו נחזור רגע ל"מצב האומה". ציפי לבני נורתה אל השידור הזה מלועו של תותח. על כנפי האיחוד המוצלח עם הרצוג, הסקרים המחמיאים, האדרנלין שהוזרק לעורקים, היא ריחפה כפרפר כצרעה, בעיקר את נתניהו. כהופעת סטנד-אפ, זה היה מעולה. לבני הוכיחה כישורי א לתור, לשון חדה, טיימינג מצוין. גם ספגה שם לא מעט, והמחישה לספוג. 

הכל טוב ויפה, אבל לא עושים כזה בטלוויזיה פופולרית, בחירות. לבני הגזימה. היא הבקיעה שער עצמי. זה קורה בקמפיין. כל צד עושה שגיאות, כל מועד, כולם מנצלים את שגיאות זה חלק מהמשחק. אני בטוח שאם היה אפשרי, לבני הייתה נמנעת הבדיחות המיותרות שסיפרה על נתניהו.

כל זה רחוק מלהצדיק את שהושק נגדה עוד באותו לילה. זה בציוצי טוויטר, נמשך בפוסטים הגיע לשיא למחרת בערב בכתבה במהדורת החדשות הנצפית בישראל (ערוץ 2), כתבה מגמתית, קטלנית, לא טרחה חברת החדשות החזקה להביא אפילו קול מסויג אחד, ולו בודד שיגיד משהו  לזכותה של לבני. 

משהו כמו "חבר'ה תרגיעו, זו סאטירה, כולם יורדים על כולם, מה קרה".גם לרגולטור הגדול של המרכז־שמאל, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, מה להגיד על זה. הוא נמצא בכלל במדבר, ומביט עלינו ועל חיינו בחמלה מסוימת. הנה קטע קצר שהעלה השבוע לפייסבוק על של לבני ב"מצב האומה": "אפשר ואף מותר ורצוי. זו בין השאר הדמוקרטיה. גם לי באופן אישי רבה על התנהלות ראש הממשלה ועל מנהיגותו והיעדר הדוגמה האישית אולם יש קו דק שברגע חוצים אותו, הם הופכים למה וחבריו היו כשהסיתו או התעלמו של תומכיהם כנגד ראש הממשלה רבין ז"ל. אני קורא לציפי לבני כמו רבים אחרים מחברי להתנצל ללא על דבריה".

אין לי מושג מה עבר על דיסקין המדברי שלו. יכול להיות שהתחרפן? ששתה משהו שנעקץ על ידי עקרב? הוא משווה שלושה פאנצ'ים מטופשים (אם כי  מצחיקים) בתוכנית סאטירה, שאין נגיעה לנושאים בליבת המחלוקת, שהוביל נתניהו והובילו רבים ורבניו ערב רצח רבין? דווקא דיסקין? השב"כ לשעבר? מה עובר עליך, יובל? נסגר איתך? התבלבלת קצת, לא?

אני מעריך מאוד את דיסקין. איש איכותי מהמעלה הראשונה. היה ראש מעולה. אמיץ, ישר, נוקב, יעיל, ענייני. יש לו מניית בכורה בהתייצבות האמיצה של ראשי זרועות הביטחון (רמטכ"ל, ראש שב"כ, ראש מוסד, ראש אמ"ן) בעשור הקודם נגד הרפתקאות מסמרות שיער ומעשים לא לכאורה שזממו בנימין נתניהו ואהוד ברק. אני עוקב אחריו כבר לא מעט שנים. צנוע, שורשי, ערכי, מפוכח. מלח קטן עליו בכמה מספרים. הייתי נותן כדי שיצטרף למערכת הפוליטית ועכשיו. אני מניח שאילו היה עושה את הייתי מצביע בעד הרשימה שבה שמו מתנוסס. בסקר שערכנו כאן בשבוע הוא קיבל ציונים גבוהים מאוד בתחום הזה 

גם מהציבור.

אז אחרי כל זה, איך יכול דיסקין כמה ציוצים של לבני בתוכנית סאטירה למסע השיסוי השטני שנעשה ביצחק בחודשים שקדמו לרציחתו? לבני דין רודף על נתניהו? פולסא פעילי לבני ממתינים לנתניהו ורעייתו יום שישי ליד הבית עם צרחות, והבטחות ש"נתלה אתכם כמו שתלו את וסוליני ואהובתו?". האם לבני הובילה נגד נתניהו הפגנות הסתה ושנאה עם ארונות מתים וקריאות "בוגד"? האם היא כינתה את נתניהו "בוגד"? האם היא משתמשת ברטוריקה של הסתה? האם היא שיתפה פעולה עם רבנים שהתירו את דמו של נתניהו? האם אתה באמת חושב שאם היא נשאלה בתוכנית סאטירה על הזוגיות החדשה עם בוז'י ואמרה ש"החלטנו להוריד ביחד את הזבל", זה מהווה הסתה לרצח? הרי היית ראש השב"כ, דיסקין. מי בשמאל אמור לרצוח עכשיו את נתניהו? דב חנין? זהבה גלאון? מתי השמאל רצח כאן מנהיגים? אם היית עכשיו ראש השב"כ היית מגביר את האבטחה על נתניהו שידור הסאטירה ההיא? היית אוסף את עורכי העיתונים, כפי שעשה בזמנו כרמי גילון, ומזהיר ש"צפוי רצח ראש ממשלה בישראל"?

כמה חבל. דיסקין מתעטף בחודשים האחרונים בסוג של הילה מוזרה. מצד אחד, הוא אומר וכותב דברים נכונים (באמת). הוא לא מתבלבל. הוא היה שם, בתוך החדר. הוא יודע על נתניהו כל מה שצריך לדעת, ואף יותר מזה, כדי להגיע למסקנה שהאיש אינו כשיר להוביל את ישראל. אני הגעתי למסקנה הזו אחרי עשרות שנים של מעקב עיתונאי רצוף. לדיסקין זה לקח פחות, כי הוא היה ראש שירות הביטחון הכללי ונחשף לכל, כולל הכל. הוא גם מבין את גודל השעה. את מה שמונח על כף המאזניים. הוא מסתובב הרבה במדבר ויודע שאין בשום מקום מדינה חלופית. אין לנו עוד מקום עלי אדמות. אסור לוותר ואין את הפריבילגיה להמתין להזדמנות הבאה.

אז אחרי כל זה, מה שדיסקין עושה זה מגדיר את השמאל כ"חלול", מטיף מוסר לכולם, וכמאמר המשורר, "מתנשא מעל העיר ומפציץ מן האוויר" (מילים יהונתן גפן, לחן אריאל זילבר, "ככה את רצית אותי" של להקת תמוז). זה מיותר. דיסקין לא רוצה להפשיל שרוולים עכשיו, זה לא בא לו טוב, אז הוא משיא עצות ותוחב מקלות בגלגלים. כאילו יש לנו גלגלי ספייר.

דיסקין חייב וצריך לקפוץ למים. ואם הוא באמת לא יכול, אז לתמוך ולסייע מבחוץ. במקום זה הוא מדביק שמות ל"שמאל", שנסוג ונעלם בתוככי מרצ 

(וטוב שכך). עכשיו כולם מדברים על מרכז, ובצדק. כמעט כל הציבור הישראלי נמצא על אותה בלטה, פחות או יותר. מוכנים לוויתורים כואבים ולהסדר, רק 

בתנאי שיש בצד השני מי שמסוגל לחתום על הסדר כזה, לעמוד במחיריו, ולוותר את ויתוריו. ובכן, כרגע אין שם פרטנר כזה. יודעים את זה גם הרצוג וגם לפיד וגם כחלון ואפילו לבני ונדמה לי שגם ליברמן. מצד שני, הציבור ונבחריו יודעים שאין לנו פריבילגיה להמשיך להתנהל כאילו אנחנו לבד בעולם. אסור לנו להרוס את הברית עם ארה"ב. אנחנו צריכים ליזום, לפעול בחוכמה, להפגין קשיחות במאבק בטרור ונדיבות בדיבורי השלום. חשוב: אנחנו צריכים להגיד אמת. לא לשקר, לא למרוח, לא לטייח, לא להבטיח הבטחות שווא ולא למכור את המדינה למיליארדרים זרים עם אינטרסים זרים עוד יותר.

זה עוד לא מאוחר, דיסקין. אתה נהנה, בצדק, מאמון ציבורי רב. אין לנו באנשים מסוגך. אתה צריך לנער מעליך את גינוני הדיווה, לשכוח את האדירה שהייתה ברשותך כראש להבין שהמערכת הפוליטית היא משהו שונה לגמרי וכרגע אין פטנט אחר לניהול המדינה הזו. בוא תעזור לישראלים שמנסים עכשיו להתעורר ולהחזיר ישראל למה שהייתה, למה שאמורה להיות: מדינה שפויה.

  

אפרופו הלינץ' שעברה לבני בערוץ 2, באותו יום, בשידור רדיו בבוקר, שמעתי (שוב) כמה בכייני ימין על "התקשורת השמאלנית". חברי ורעי 

קלמן ליבסקינד מרבה לכתוב על בעמודים הבאים. אני קורא אותו ונהנה, בדרך כלל. הרי אנחנו נהנים כשחברים שלנו חוטפים. עניינית, המציאות שלפיה השמאלנית" ממשיכה להכתיב את היום ולשלוט במדינה היא פאסה אם כבר, אז המצב נתחיל בתקשורת מטעם: "היום" הוא עלון תעמולה נטו, מלא־מלא. 

לא לימין, לא למחנה הלאומי, לא ישראל השלמה או הבלים מהסוג תעמולה למשפחת נתניהו. עכשיו גם "מקור ראשון", שהיה עיתון ימני ומשפיע, הצטרף למשפחה המאושרת.

ביום שבו נרכש "מקור ראשון" על ידי שלדון אדלסון, הוא ביצע סיבוב פרסה מרהיב והחל לתקוף את נפתלי בנט. הלאה: הערוץ הראשון, הממלכתי, מיושר 

קו בדרך כלל עם השלטון. כך היה, כך הווה, למרבה הצער עושה רושם שכך גם יהיה.

ממול ישנו "ידיעות אחרונות", מצודה מבודדת ונצורה של אנטי־נתניהו. התפוצה דומה ל"ישראל היום", כך שזה מתקזז. מה גם, ש"ידיעות" שומרים על גנטיקה עיתונאית. לבני חטפה חזק מאוד השבוע. ב"ישראל היום" לא היה קורה. "הארץ" הוא עיתון עם אג'נדה שמאלנית, שמרבה לתקוף אלה שיכולים להועיל לה. "הארץ" אחד מקברניו של אהוד אולמרט בחדווה על כל מי שמנסה להרים אחריו. האחרון שחטף שם חזק היה הרצוג. גם זה לא היה קורה על "מעריב" נדמה לי שאני לא לכתוב כאן. ובכל זאת: אני נגד בגלוי, בקומה זקופה ובגאווה. כי אני שמאלן (אני לא). כי אני ציוני. בעמודים שאחרי קלמן ליבסקינד, קרני שרה ב"ק ואחרים. ובכן, שמאלני אנחנו לא. טלוויזיה? אמנון אברמוביץ' אני לא רואה בזמן האחרון. את עמית סגל שרקי דווקא כן. הרבה מאוד, ביחד, על אותו מסך. אגב, בימי שישי יושב אמנון רוני דניאל. הוא שמאלן? סגל. גם הוא שמאלן? לא היה, נברא. כל אלה, מול אברמוביץ' לאחרונה נוסף אליהם גם עו"ד העצני, שמוצג כעיתונאי. לשם הקדוש. מרוב איזון, ערוץ  2 להתחרות בערוץ 7. 

ומה בגזרת ערוץ  10? הוא יכול להיות שמשדר עכשיו שידוריו האחרונים. כל אלה, ערוץ וערוץ  2 וערוץ  1 וכל היתר, תלויים בשר התקשורת. מי זה שר בנימין נתניהו. הוא התעקש לקחת התיק הזה לחיקו לקראת הבחירות, על פי שגלעד ארדן ביקש בידיו. נתניהו ידע למה. הוא שר התקשורת, מחצית התקשורת שייכת לו, ובמקביל הוא מייבב על הקמפיין שמתנהל נגדו בתקשורת. לשמוע, ולא להאמין.

כן, פעם התקשורת הייתה "שמאלנית". מה לעשות, זה המצב ברוב מדינות העולם. תחומים כמו תקשורת, תרבות, אמנות, פילוסופיה, הם תחומים "שמאלניים" קלאסיים. אגב, השמאל גם הקים את המדינה הזו פעם. יכול להיות שבתוכניות הלימודים שישוכתבו כאן מתישהו, זה יימחק. אבל מכיוון שיש עדיין בינינו אנשים שחיו את התקופה הזו, הם יעידו. 

כן, בן־גוריון ושרת ודיין ופרס וגולדה ואלון וגלילי ויערי וכל החבר'ה האלה היו מפא"יניקים, שמאלנים, חלק מהם אפילו קיבוצניקים, רחמנא לצלן. אבל היום, הסירו דאגה מלבכם, זה כבר נגמר. אין אף קיבוצניק בין 120 חברי הכנסת שלנו. ובתקשורת יש רבים וטובים ששייכים למגזרים אחרים. חובשי כיפות התפזרו בה במספרים יפים, אנשי ימין, אפילו חרדים. ויש אין ספור תחנות רדיו אזורי ימניות ודתיות וחרדיות, חוקיות יותר או פחות, ואתרי אינטרנט כחול אשר על שפת הים, אבל הרפלקס המותנה נגד "השמאל" ממשיך לעשות את שלו, ובכל פעם שנחום ברנע כותב משהו מוגזם או יעל דן פולטת איזו שטות לא בדוקה, מתייצבים כל משגיחי הכשרות ותובעים את עלבונם.אני מציע שנתבגר ונחדל. מה שחשוב זה לא אם התקשורת שמאלנית או ימנית או מרכזית או חילונית או דתית. מה שחשוב זה שהתקשורת תהיה חופשית. האם היא חופשית היום יותר ממה שהייתה לפני עשר שנים? לא ולא. להפך. היא חופשייה הרבה־הרבה פחות, המובלעות העצמאיות שלה מתכרסמות, המשלטים האחרונים נופלים. זה מה שצריך להדאיג אותנו.

המועמד המרתק ביותר עד עכשיו הוא נפתלי בנט. האיש עושה בית ספר לכולם. התלמיד התורן עכשיו הוא אורי אריאל. בנט לא מקיים איתו מו"מ בשבוע האחרון. זה אריאל מנהל מו"מ עם עצמו. ירצה, יישאר. לא ירצה, ילך. בנט הציב את הפרמטרים הברורים. הבית היהודי לא תהיה חיה דו־ראשית, תקומה תקבל רק את הייצוג שלה בציבור הדתי־לאומי, ולא מעבר לזה. אה, ועוד משהו: לא הרבנים יקבעו, אלא הסיעה. בנט מסתער על הרחוב, מנהל מפקד דיגיטלי סוחף ונדמה לי שהוא גם יכבוש את הרשת. בנט הוא מועמד "חם", חכם, ואם לא יעשה שגיאה גסה, הוא יהיה הפתעת הבחירות לצד משה כחלון.

פרופ' מנואל טרכטנברג הוא חיזוק ראוי לעבודה של בוז'י וציפי. חיים ילין הוא חיזוק ראוי ליאיר לפיד. איך אפשר לא לאהוב פוליטיקאים עם מבטא דרום אמריקאי רך כזה? חוץ מזה ששניהם, טרכטנברג וילין, הם אנשי ציבור עם קבלות.

 נדמה לי שלא סופרים את יאיר לפיד. זה הטרנד עכשיו ולפיד הרוויח אותו ביושר. מצד שני, נדמה לי שזה קצת מוקדם מדי. אם לפיד ממשיך להחזיק עכשיו, בשיא השפל שלו, בין  9 ל־11 מנדטים, אחרי קדנציה קשה מאוד כשר אוצר, זה אומר שהוא כאן כדי להישאר.

גם אביגדור ליברמן, לדעתי, לא אמר את המילה האחרונה שלו. ליברמן הולך למרכז הקלאסי, עם נגיעות ימין כוחני. הוא מנסה להיות בנט, אבל הגיוני ופרגמטי יותר, בלי כיפה, בלי רבנים, בלי ציוויים דתיים ועם הרבה כבוד לאמריקאים. ליברמן יודע לעשות קמפיין וליברמן יודע להביא מצביעים לקלפי. 

עתידו טמון בכמה נקודות מפתח: האם הציבור יקנה אותו כמבוגר האחראי השקול החדש? האם הוא יביא שמות אטרקטיביים לרשימה שלו (ההערכה היא 

כי איווט יחליף את הגברים המובילים ברשימה)? וגם האם אחמד טיבי וחנין זועבי יעניקו לו את הרוח הגבית הנדרשת כדי לחדש את זרימת הקולות הימניים. את כל זה נגלה בשבועות הקרובים.

לא מזמן כתבתי כאן על המופע של בנט ב"פורום סבן" בניו יורק. בין היתר כתבתי שלא דייק בכמה מהדברים שאמר ונתתי כדוגמה את העובדה שבניגוד לדבריו יש כבישים נפרדים ליהודים וערבים ביהודה ושומרון. 

לאחר פניות מכמה קוראים ובדיקה מדוקדקת, הגעתי למסקנה שמי שלא דייק זה אני. כן, יש עוד כמה מובלעות כמו כביש  443, רחוב השוהאדא בחברון 

ועוד מקום בשומרון, אבל בעיקרון המצב הנוכחי הוא שכולם, פלסטינים וישראלים, נוסעים על אותם כבישים. בתחום הזה, אין  אפרטהייד.